לדבריה, האיזון האסטרטגי במזרח התיכון השתנה. ישראל יוצאת מהעימות כשהיא מחוזקת ושואפת לעצב מחדש את הסדר האזורי. איראן, לעומתה, נחלשה ומנסה לייצב את שלטונה. וארצות הברית, מהוססת ונמנעת מלהיגרר לעימותים נוספים. אך הסכנה הגדולה טמונה דווקא בהחרפת היריבות בין שתי שחקניות המפתח.
היריבות הזו, מציינת הכותבת, היא לא רק פוליטית אלא אידיאולוגית. ממשלתו של ארדואן ממזגת פופוליזם אסלאמי-סוני עם לאומיות טורקית במסגרת חזון "המאה של טורקיה". סוריה הופכת, לפי הטור, לזירת העימות המרכזית. מאז קריסת משטר אסד בסוף 2024, מנסות ישראל וטורקיה לעצב את הסדר החדש במדינה. טורקיה תומכת בכוחות מקומיים נאמנים לה ודוחפת לכינון שלטון מרכזי אוהד. ישראל, מנגד, מגבירה את תקיפותיה האוויריות ותומכת באוטונומיה כורדית ודרוזית, מחשש שהשלטון החדש יישלט על ידי גורמים ג'יהאדיסטיים.
במשך עשרות שנים התייחסו קובעי המדיניות האמריקאים לישראל ולטורקיה כעמודי התווך של היציבות במזרח התיכון. כעת, טוענת הכותבת, נדמה ששני העמודים הללו מתנגשים זה בזה, ואולי שם יימצא המבחן הבא של האזור.