בתחילת השבוע, מבלי שהעולם שם לב, התרחש באו"ם אירוע שלא קורה בכל שנה: הוועדה הבין לאומית העצמאית לחקר הפרות בזירה הישראלית-פלסטינית, שהוקמה לאחר מבצע "שומר החומות" וקיבלה מנדט קבוע וחריג ממועצת זכויות האדם של האו"ם לחקור את מדינת ישראל בלבד - התפוררה: שלושת חבריה הודיעו על פרישתם מהתפקיד.
במכתבי ההתפטרות נמסר כי הסיבות הן "אישיות": פילאי ציינה את גילה המתקדם, בעיות בריאות והתחייבויות מקצועיות נוספות. קוטארי וסידוטי טענו לעומס מקצועי, כאשר קוטארי הוסיף שמדובר ב"הבנה שהושגה בפגישה פרטית".
רבים תהו אם סנקציות מסוג זה, שהן בדרך כלל ולרוב סמליות, ישפיעו באמת. התשובה הגיעה מהר מהצפוי - שלושה חברי הוועדה המרכזית ביותר שמבקרת את ישראל באו"ם פשוט פרשו.
המשמעות הפוליטית של ההתפטרות רחבה יותר מכל דוח שנגנז. ראשית, מדובר באיתות ראשון מסוגו שגופי חקירה מוטים אינם חסינים עוד. שנית, זהו מסר ברור למדינות העולם - כאשר גוף בין לאומי הופך לכלי שרת בידי אג'נדה פוליטית, הוא מאבד את אמינותו. האו"ם חווה כעת את אחד הרגעים המביכים בתולדותיו - כאשר שלושת עמודי התווך של אחת מוועדותיו המרכזיות פשוט קמים והולכים.
העובדה שהשלושה התפטרו לא מתוך התקוממות מוסרית פנימית, אלא מתוך לחץ חיצוני - לרוב אמריקאי - מלמדת על שינוי רוחבי במערכת: סנקציות אינן עוד שפה של אויבים. הן הפכו לכלי לגיטימי במאבק על איזונים בתוך ארגונים בין לאומיים.
נויר כינה את ההתפטרות "רגע מכונן של אחריות ציבורית", אך הדגיש כי מדובר במהלך שאינו מספק - וקרא לבטל כליל את הוועדה ולא להקים לה מחליפים: "אין טעם להחליף מוטות עקומים באחרים. זה אינו גוף חקירה - אלא מנגנון פוליטי מוטה".
ההתפטרות לא מבטלת את הוועדה, וסביר להניח שימונו לה חברים חדשים. ייתכן שינסו "להלבין" את פניה באמצעות מינויים מאוזנים יותר. אבל נורת האזהרה כבר מהבהבת. ההרתעה פועלת. המנגנון נסדק. המערכה על דעת הקהל הבין לאומית בעיצומה, ומוקדם לטעון (כרגיל) להפסד הישראלי.
נאווי פילאי, שעמדה בראש הוועדה, כיהנה בעבר כנציבת זכויות האדם של האו"ם, וקראה לסנקציות נגד ישראל - אותה כינתה "מדינת אפרטהייד". היא הואשמה בהתעלמות שיטתית מטרור חמאס - גם לאחר מתקפת שבעה באוקטובר - ובכך שהובילה ועדת חקירה מוטה מלכתחילה.
מילון קוטארי, חבר הוועדה, ננזף בעבר על אמירה שנאמרה בפגישה סגורה, ולפיה "לישראל אין זכות להיות חברה באו"ם". בנוסף, השתמש בדימויים שנחשבו לאנטישמיים, כגון רמיזות על שליטה יהודית בתקשורת. דבריו גונו בפומבי על ידי 18 מדינות, ובהן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת.
כריס סידוטי, חבר נוסף בוועדה, הקל ראש באנטישמיות באומרו כי "יהודים זורקים האשמות כמו אורז בחתונה" - ביטוי שהוביל לביקורת קשה נגדו מצד קהלים יהודיים וגורמים מדיניים.
למרות שמדובר במהלך חריג ודרמטי, האו"ם טרם פרסם תגובה רשמית להתפטרות. בישראל, נכון לעכשיו, לא נמסרה תגובה רשמית, אך גורמים מדיניים מעריכים כי מדובר בציון דרך חשוב במאבק המדיני המתמשך נגד מה שנתפס כהטיה ממוסדת של מוסדות האו"ם כלפי ישראל.
לצד המבוכה של האו"ם, יש כאן גם סיפור ישראלי. במשך תקופה ארוכה פעלה ישראל תחת תחושת מצור דיפלומטי. כל החלטה נגדה עברה כמעט אוטומטית. כל דוח חקירה נפתח בהנחה שהיא אשמה - ורק צריך להוכיח את זה. הדיפלומטים הישראלים נלחמו, אך נדמו לא אחת כצוות קטן מול מערכה מוסדית רחבה.
פתאום המשחק משתנה. ישראל לא רק שורדת בתוך מערך הלחצים - היא גם מצליחה להפנות את הזרקור כלפי המוסדות עצמם. ההצלחה של UN Watch ושל ממשל טראמפ במהלך הזה היא לא רק תוצאה של שיח ציבורי, אלא של הבנה אסטרטגית: אם אתה רוצה לשנות את הכללים - תכה במנגנון, לא רק בנרטיב.
התרעות פיקוד העורף