השעה 8:15 בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, התבהרו השמיים מעל העיר היפנית הירושימה. מטוס קרב אמריקאי מדגם B29 שחרר פצצת אטום במשקל ארבע טונות, שכונתה "ילד קטן", והיא התפוצצה בגובה של כ-600 מטרים מעל הקרקע. בתוך שניות נמחקה העיר מעל פני האדמה.
גם 80 שנה מאוחר יותר, המספרים מצמררים: יותר מ-200 אלף בני אדם נהרגו בשתי ההפצצות, רובם המכריע אזרחים. רבים נספו מייד, אחרים מתו במהלך השבועות והחודשים הבאים בגלל כוויות, פציעות, קרינה מייננת ומחלות שלחלקן לא היו עד אז שמות. ב-2 בספטמבר 1945, פחות מחודש לאחר ההפצצות, חתמה יפן על הסכם כניעה רשמי, שסיים את המערכה באוקיינוס השקט ואת המלחמה כולה.
ברבות השנים נעשתה הירושימה סמל של שלום עולמי ושל מאבק באיום הגרעין. אך הסמל הזה נולד מתוך אפר, מתוך שתיקת עדים וזיכרון של אלה שלא נותר מהם דבר. בפתח העשור התשיעי שלאחר האסון, כשבעולם נשמעים שוב קולות הקוראים ל"חידוש ההרתעה" ולנרמול ההחזקה בנשק גרעיני, מורשת הירושימה רלוונטית מתמיד.
כולם נראו זקנים
במערכת החינוך ביפן בולט הפער הזה במיוחד. בהירושימה ובנגסאקי ממשיכים לקיים טקסים שנתיים, ללמד את הסיפורים האישיים של הנפגעים ולהפגיש תלמידים עם בני דור הניצולים או עם ילדיהם, אבל בערים אחרות, כך סיפרה טאקהאשי, הטלת פצצות האטום נלמדת כאירוע היסטורי גרידא.
"שיעור על מלחמת העולם השנייה, ואז עוברים הלאה", היא תיארה. "פרויקטים מיוחדים, או עבודות עומק, הפכו לדבר שנחשב קצת מיושן". וכך, לדבריה, רוב התלמידים ביפן של היום אינם מכירים באמת את העדויות והתיעודים מאחד האירועים המשמעותיים והטראומטיים ביותר בהיסטוריה של ארצם.
ברגעים הבאים התהפך עולמה: "כשהתעסקתי ברצועה, היה פתאום הבזק. התעוורתי לרגע - האור היה כל כך חזק, כאילו השמש נפלה לי על הראש. לא ידעתי מה קורה, רק הרגשתי שמשהו רמס אותי ולא הצלחתי לנשום. צעקתי שאני נחנקת, והתעלפתי".
כשהתעוררה, שמעה רשרוש. גבר זר פינה את ההריסות, הושיט לה יד, אך עורו התקלף במגע איתה: "כשתפסתי לו את היד, היא החליקה. הוא תפס לי את האצבעות ומשך אותי החוצה. הכול קרה כל כך מהר, ולא הספקתי אפילו לומר תודה".
העיר עדיין לא בערה, ויאמאנקה ניסתה לברוח דרך גשר סומיוֹשי, שנפגע בהפצצות קודמות. היא רצה לאורך הנהר עד שהתעלפה שוב, ליד בית הכלא של יושיג'ימה. כששבה להכרה, שמעה גבר שואל אם מישהו חוזר לשכונת אֶבּה, שבה היא התגוררה. יאמאנקה זיהתה את קולו של השכן. "הוא לא זיהה אותי, ובכיתי", היא סיפרה. "ירדו לי דמעות גדולות רק מלשמוע את הקול שלו".
בסירה שחצתה את הנהר היו פליטים "עם פנים נפוחות ושיער מקורזל. כולם נראו לי זקנים. אולי גם אני נראיתי ככה", היא אמרה. כשהגיעה לבית משפחתה, גילתה שהוא קרס. כשמצאה לבסוף את אמה, האם הייתה עטופה בתחבושות וכמעט בלתי ניתנת לזיהוי. יאמאנקה עצמה נאלצה להתאשפז לאחר ששברי זכוכית זעירים חדרו לעורה. את הלילה שלאחר ההפצצה היא העבירה עם אמה ואחיה במקלט, מוקפים ביללות של ילדים. "הקולות האלה זעזעו אותי. אי אפשר לשכוח", היא העידה.
אך דווקא השנים שאחרי כן הן שהכאיבו לה במיוחד. "מאז לא עבר יום שלא חשבתי בו על מה שקרה", היא אמרה. "הילדים והנכדים שלי חולים, כל פעם במשהו אחר. בכל פעם שכואב להם, אני מרגישה שזה בגללי. שזה מהפצצה. זה עובר בתורשה, ואני חיה עם זה. אני מתייסרת עם הידיעה הזו, כל החיים".
לשתף את האור
"מתחילת המלחמה גויסתי עם עוד כ-30 בנות ככוח עזר צבאי לפענוח מסרים מוצפנים. באותו בוקר באוגוסט הייתי אמורה להתחיל עבודה חדשה במסגרת הזו, ואז הוטלה הפצצה. אני זוכרת שהסתנוורתי מההבזק, הרגשתי את גופי מתרומם באוויר - והכול החשיך. התעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי קבורה בהריסות, בחושך מוחלט, ואז שמעתי את הקולות של הבנות סביבי לוחשים 'אמא, תעזרי לי'".
שרועה באפלה, היא חשה ביד האוחזת בכתפה ושמעה קול גברי מדבר אליה: "אל תוותרי! תמשיכי לדחוף! תראי את האור שם - תזחלי לעברו!", המילים נחרתו לעד בזיכרונה. "הבניין בער", היא שחזרה. "שתיים מאיתנו הצליחו לצאת, השאר נשרפו למוות".
תורלו נעשתה פעילה ציבורית והייתה לדמות מובילה בתנועה הבין לאומית להשמדת נשק גרעיני (ICAN), שזכתה בפרס נובל לשלום ב-2017. "אמרתי בנאום במעמד הזה שהאור שלנו היום הוא אמנת האיסור על נשק גרעיני", היא הצהירה. "גם כעת אני אומרת, כמו אז, בין הריסות הירושימה - אל תוותרו. המשיכו לדחוף. תראו את האור, תזחלו לעברו. לא משנה אילו מכשולים עוד יעמדו לפנינו - נמשיך לדחוף, ונמשיך לשתף את האור הזה עם אחרים. אלו התשוקה והשליחות שלנו כדי שהעולם היקר הזה ישרוד".
תורלו הזהירה מפני האפשרות שכל אחד ממנהיגי המדינות המחזיקות בנשק גרעיני עשוי ללחוץ על הכפתור ולהביא להרס בקנה מידה עצום: "אנחנו מוחזקים כבני ערובה בידיהם. הם מנציחים את הדעה שנשק גרעיני מהווה הרתעה חוקית. זה מסוכן מאוד".
למרות הכול, שתי הערים הצליחו להשתקם. הירושימה, בעזרת חקיקה ייעודית ותמיכה ממשלתית, נבנתה מחדש כ"עיר של שלום". נגסאקי, בקצב איטי יותר, שיקמה את כלכלתה והקימה מוזאונים ואתרי הנצחה.
היא ציינה את סעיף 9 בחוקת יפן, שקובע: "העם היפני מוותר לנצח על המלחמה כזכות ריבונית של המדינה… לא יוקמו כוחות יבשה, ים או אוויר, ולא יתקיים כל פוטנציאל מלחמתי אחר'. יפן לא הייתה מעורבת בלחימה אמיתית מאז מלחמת העולם השנייה, למעט השתתפות בפעולות שמירה על השלום תחת הנחיות האו"ם. יפן נהנית משמירה על שלום כבר 80 שנה, ולכן רווחת בציבור האמונה שיפן לעולם לא תיקלע שוב למלחמה".
התרעות פיקוד העורף