הפרויקט המדיני שלו – ההכרה במדינה פלסטינית – הוא הבייבי האישי ביותר שלו כרגע. מקרון נאחז בו כמעט באובססיביות, מנסה למכור לציבור בבית ובעולם שהוא עדיין מנהיג בעל שיעור קומה. הראשון לזהות והראשון להוביל. אלא שהעיתוי צורם: בזמן שממשלתו מתפרקת והוא שקוע במשבר כלכלי ופוליטי חריף, הנשיא מוציא אנרגיה על מהלך חוץ שלא מקבל תמיכה רחבה בבית. בצרפת, החברה באמת מחולקת, אבל מה שמעסיק את רוב הציבור הוא לא גבולות 1967 בישראל , אלא גבולות הארנק בצרפת.
בצרפת עצמה, התמונה שונה. היוזמה זכתה לגיבוי רשמי ממשרד החוץ, והוצגה כהכרה בצעדים אמיצים של גורמים פלסטיניים שבחרו בדיאלוג ובשלום. מבחינת האליטה הדיפלומטית, מדובר בצעד סימבולי בעל משקל – צרפת היא המדינה המשמעותית הראשונה מבין מדינות ה-G7 שנוקטת בצעד כזה. אלא שבציבור הרחב, תשומת הלב נתונה לבעיות הבית: החוב, הקיצוצים, חוסר היציבות הפוליטית. יוזמת השלום של מקרון נתפסת כמהלך חיצוני שאין לו נגיעה אמיתית לחיי היום-יום.
כך נוצר הפער: בישראל רואים ביוזמה הזו מכה מדינית, בעוד שבצרפת היא מהווה בעיקר סמל – ניסיון של הנשיא להיתפס כמדינאי גדול ברגע שבו אחיזתו הפוליטית נשמטת מבית.
גם אם מקרון יצליח להרכיב ממשלה רחבה עם הסוציאליסטים, המרכז והימין המתון – שתשאיר בחוץ את לה פן ואת מלנשון – יהיה זה יותר צעד של הישרדות מאשר של חזון. מה שנחשף במשבר הזה איננו רק כשלונו של ביירו, אלא גם האמת הפשוטה על מקרון: נשיא בלי רוב, בלי יציבות, עם פרויקט חוץ שאין לו כמעט קונים בבית. מי שהאמין שייכנס לדפי ההיסטוריה כאיש ששינה את צרפת ואת אירופה – מוצא את עצמו נשען על סמליות חלולה, מתאמץ להיתפס כמדינאי גדול דווקא כשבצרפת רואים בו מנהיג שמיצה את עצמו.
התרעות פיקוד העורף