במאמר נרמז כי חילוקי הדעות בין משתתפי הפסגה חזקים יותר מן "האויב המשותף". "מה שמוזר הוא היעדר הסכמה על צעדים כלכליים או דיפלומטיים דחופים, כמו השעיית הסכמים בילטרליים, איום בשימוש בנשק או אפילו החזרת שגרירים. הדבר מעלה שאלות מהותיות לגבי יכולתם של ערבים, באופן קולקטיבי או אינדיבידואלי, להגן על האינטרסים שלהם, שלא לדבר על להגן על עצמם", נכתב.
ב"אל נשרה" נטען כי התקיפה בקטר, למרות שהיא נחשבת לאחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של ארצות הברית באזור, משקפת פעם נוספת את ההטיה האמריקאית לטובת ישראל, שכן וושינגטון לא רק מונעת את שוויון המאזן הצבאי עם ישראל, אלא גם מונעת את שוויון המאזן המדיני והביטחוני עם תל אביב, והדבר בא לידי ביטוי בתגובה 'החלשה' של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
"בפועל, המשמעות היא חזרה לסטטוס קוו הקודם, כלומר שהתקיפה בדוחא עברה ללא עונש או השלכות, והקטארים 'הפכו דף'", לפי העיתון, שהוסיף כי הודעת הסיכום של הפסגה לא הזכירה במפורש את "הסכמי אברהם", אך רמזה על "הערכה מחודשת" של היחסים עם ישראל.
מכאן עולה השאלה החשובה ביותר: האם זו רק שפה דיפלומטית המשמשת לספיגת זעם עממי, או שמא היא מעידה על כוונה אמיתית של חלק מהמדינות לסגת מהנורמליזציה? עד כה אין אינדיקציות רציניות לכך שהמדינות החתומות על הסכמים אלה – כמו איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – מתכוונות לסגת. להפך, מדינות ערביות אחרות עדיין שוקלות צעדים דומים, ממניעים כלכליים וביטחוניים, ולא סולידריות או מוסר.
התרעות פיקוד העורף