מקורות שונים מעריכים כי מדובר בשחזור של מודלים מוכרים מהעבר: מצרים נכנסה למו"מ בשנות ה־70 סביב "השבת השטחים" ובסופו של דבר חתמה על הסכם קמפ דיוויד שהוביל לנורמליזציה מלאה; הפלסטינים חתמו על אוסלו, אולם המציאות בשטח ופיגועי הטרור של הפלסטינים הובילו להמשך הסכסוך.
לטענת הערבים, ישראל מבקשת לנצל את חולשתה של סוריה בשלב שלאחר נפילת משטר אסד, כדי לעגן מעמד משפטי ובינלאומי בשטחי רמת הגולן ובאזורים נוספים.
הצלחת ישראל בעיגון הסדר עם דמשק עשויה לעודד גם שחקנים אחרים, ובראשם טורקיה, להפוך שליטה צבאית בצפון סוריה לסטטוס חוקי מוכר. בכך עלולה להתהוות חלוקה מעשית של סוריה בין כוחות אזוריים שונים, תחת כיסוי של "הסכמים ביטחוניים".
המשמעות עבור לבנון עלולה להיות דרמטית: סוריה היוותה לאורך שנים עומק אסטרטגי עבור חיזבאללה, ושינוי מעמדה לשותפה ביטחונית של ישראל עלול להעמיד את הארגון בעמדת בידוד, תוך הפעלת לחץ גובר על ביירות להיכנס לתהליך מו"מ דומה.
המו"מ הנוכחי בין דמשק לירושלים מוצג כטכני ומוגבל, אך בפועל הוא עשוי לסמן נקודת מפנה היסטורית במערכת היחסים האזורית. הצלחה ישראלית במו"מ זה תעניק לה לגיטימציה בינלאומית ותפתח פתח לדרישות טריטוריאליות נוספות. "מה שמתרחש היום אינו רק מו"מ ביטחוני", נכתב בהקשר זה, "אלא שרטוט מחדש של מפת המזרח התיכון בהתאם לאינטרסים ישראליים".
התרעות פיקוד העורף