ההזמנה, ויטקוף צוחק, הייתה "כנראה כריך עם שינקן וגבינה", כי המעדניות היהודיות היו סגורות. מה שהתפתח בעקבות אותה שיחה, במשך עשורים, הייתה חברות שעומדת כעת בבסיס אחת המשימות הדיפלומטיות הרגישות ביותר בעולם.
כיום, ויטקוף הוא שליחו של הנשיא טראמפ. מיליארדר נדל"ן ניו יורקי שהפך למתווך חשאי, אדם שנע בין ירושלים, דוחא, קהיר, ריאד וושינגטון, ומשוחח עם מנהיגים שלעיתים רחוקות מודים כי הם מדברים זה עם זה. הוא מדגיש שהתפקיד אינו עוסק בו. "אני לא מעוניין לפאר את עצמי", הוא חוזר ומדגיש בחדרים סגורים. "האדם שראוי להערכה הוא דונלד טראמפ". הוא נמנע משימוש בגוף ראשון בהקשר הזה: "לא תשמעו אותי אומר 'אני'. אני באמת לא מעוניין להיות חלק ממשהו שמאדיר אותי".
תפקידו הרשמי הוא שליח מיוחד למזרח התיכון ולמשימות שלום, אך למעשה, הוא נציגו של טראמפ לכל סוגיה בינלאומית. בפגישה אישית, העוצמה של ויטקוף אינה מתבטאת בהתלהמות אלא בדחף פנימי, מנוע שמכוון תמיד ל"מציאת דרך אחרת". אוצר המילים שהוא מרבה להשתמש בו פשוט ועקשני: תזמון, סבלנות, כבוד ותוצאות. "הנשיא לעולם לא מוותר", הוא אומר. "אם דרך אחת נסגרת, אתה מוצא אחרת. אתה ממשיך לדחוף. הגישה הזו מדבקת".
אמפתיה ככלי עבודה
ההיבט החושפני ביותר בגישתו של ויטקוף אינו קרבתו למוקדי הכוח, אלא דווקא קרבתו האישית לאבל. "אני חבר במועדון נורא", אמר פעם למשפחות החטופים, "מועדון ההורים שאיבדו ילד". בנו אנדרו מת ממנת יתר לפני 14 שנים. "אני יכול ללכת לבית העלמין ולבלות איתו. למשפחות שאין להן קבר, שבעה, יום זיכרון או סגירת מעגל – יש נטל נוסף, בלתי נתפס". הוא הוגה את צמד המילים "סגירת מעגל" כפי שמתווך היה הוגה "הפסקת אש" – כיעד נכסף.
האמפתיה שלו חורגת הרבה מעבר לסיוע לחיים. ויטקוף הוא תומך נלהב בהשבת גופותיהם של נרצחי 7 באוקטובר. "זו לא רק סוגיה מדינית, זה עניין של בית קברות", הוא נוהג לומר. "זה מאפשר להורים לדעת מתי לומר קדיש; הם מעולם לא ישבו שבעה". הוא מתאר שיחות עם משפחות כמו משפחת חן, על החלל שנפער בליבן, אשר מועצם בהיעדר קבר. "סגירת מעגל היא עניין עצום כשמאבדים ילד", הוא אומר. "הם זקוקים לזה".
בכי במעלית עם ראש המוסד
כלפי חוץ, ויטקוף הוא איש עסקים קשוח, אך למעשה הוא אדם רגיש וחם. אחד הזיכרונות העמוקים ביותר שלו התרחש במעלית. לאחר שהושגה עסקת החטופים הגדולה הראשונה, דרך ערוץ דוחא-קהיר, הוא נכנס למעלית עם ראש המוסד דדי ברנע. "בכינו יחד", גילה פעם למשפחתו. "ידענו ש". מיד לאחר מכן התקשר לטראמפ. "אמרתי, 'אדוני הנשיא, בשמך, הבטחנו את שחרורם של עשרות בני אדם'. הוא ענה, 'עבודה טובה'. חשבתי לעצמי: זו רמה חדשה של קשר עם אדם שאני מכיר מאז אותו כריך בשתיים לפנות בוקר".
הוא מפוכח לחלוטין לגבי העבודה. מאז שנכנס לתפקיד, לא יצא לחופשה. הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. "רוסיה, קטאר, מצרים, ישראל. אתה מדבר עם כולם. אם יש אי-הבנה, אתה מתקן. אם הדלת נסגרת, אתה מנסה את החלון".
גם בקרב ידידיה הקרובים של ישראל, חוסר הסבלנות גבר. ויטקוף אינו מתכחש לכך. "כשהנשיא אומר שישראל שורפת הון מדיני, אנחנו חייבים לדבר על זה", אמר לאחרונה בפורום סגור. "קרו דברים שלא היו צריכים לקרות, משני הצדדים". הוא אינו חוסך ביקורת מחמאס: "הם יכלו להפגין אנושיות, לאפשר גישה לצלב האדום, להעניק טיפול רפואי ומזון לחטופים הישראלים". הוא גם מודע לחשיבותה של דעת הקהל. "יחסי ציבור הם חלק קריטי. דעת הקהל היא זירת קרב, וצריך לנוע בה בזהירות".
אם מזקקים את המורכבות לעקרונות יסוד, ויטקוף מציג נוסחה פשוטה: "שני הצדדים חייבים להרגיש שזה טוב עבורם". בפועל, זה אומר לנהל מערכת מורכבת עם עשרות משתנים: דעת הקהל בישראל ובצד הפלסטיני, מצבם הבריאותי של החטופים, הסיכונים להם אם הלחימה תתגבר, עמידות הערבויות וההשלכות הציבוריות של כל לחיצת יד. "משהו תמיד יתערער", הוא אומר. "אסור לוותר. פשוט מוצאים דרך אחרת".
עבור ויטקוף, המשפחות הן המצפן המוסרי. בפגישות עם בכירים ישראלים, הוא נוהג לספר על רגע עם קית' ואביבה סיגל. אביבה שוחררה בעסקה הראשונה, זמן קצר לאחר 7 באוקטובר; קית' שוחרר רק שנה לאחר מכן. "הוא אמר לי שהדבר הקשה ביותר היה אם הוא היה משתחרר לפניה והיה נאלץ לחיות עם זה. זה היה רגע של 'בחירתה של סופי'", הוא מספר. "כשאתה פוגש אנשים כאלה, אתה רואה עוצמה שקשה לתאר. הנשיא חש הערכה עמוקה לאנשים שלא מוותרים".
"הוא לעולם לא מוותר"
הטיעון של ויטקוף נוגע לאופיו של טראמפ. הוא מציג אותו כמנהיג שמעריך דיפלומטיה, אך יודע להפעיל לחץ כשצריך ולאמץ איפוק כשהמסר הובן. "הוא לעולם לא מוותר", הדגיש ויטקוף בפגישה לאחרונה. "הוא מאמין שדיפלומטיה מצילה חיים". הוא מוסיף פרטים קטנים ואישיים: התדירות שבה טראמפ מפנה את לוח הזמנים שלו למשפחות חטופים שמגיעות לבית הלבן ללא תיאום; ואיך הוא, לדבריו, "הומניסט אמיתי", שמוקסם מכוח עמידתם של אנשים שמסרבים להתייאש.
"בשלב מוקדם של אחד המשאים ומתנים", הוא נוהג לספר לצוותו הקטן והיעיל, "הנשיא הבהיר לצד השני: 'זה לא יהיה יום מוצלח עבורכם אם לא תשחררו אותם'. האיום הזה הניע את התהליך. כך הצלחנו לשחרר אנשים".
לישראלים שאיבדו תקווה שכולם ישובו, ויטקוף מציע מסר של עידוד: "אל תאבדו אמונה", הוא אומר. "אנחנו לעולם לא נוותר". הוא דוחה את הגישה הצינית הרואה בכל מכשול סוף פסוק. הוא מודה בכנות שאגו ופוליטיקה פנימית בכל הצדדים גורמים למנהרה להיראות אינסופית, אך הוא אינו חושש לשים את מבטחו בתזמון. "לפעמים, מה שנראה כמו צעד אחורה יוצר את המרחב הפוליטי שמאפשר להתקדם", הוא מסביר. "חייבים להיות סבלניים".
שרשרת והבטחה
הרגע הדרמטי ביותר בחייו של ויטקוף היה שיחת טלפון שקיבל מבית החולים לאחר מות בנו, אנדרו. קול מהעבר השני של הקו שאל על תרומת איברים. "לא הייתי שם באמת", סיפר למשפחות החטופים. "מעולם לא התעלפתי קודם. הייתי במערבולת. היום, הייתי תורם. אז, לא עשיתי זאת". החרטה מלווה אותו, לצד הכרת תודה. הוא עונד את מגן הדוד של אביו מתקופת מלחמת יום הכיפורים, ועד לאחרונה ענד גם את זה של אנדרו. כשעידן אלכסנדר שוחרר, ויטקוף העביר את מגן הדוד של בנו לצווארו של הצעיר. "אין לי איבר לתרום היום", אמר לעצמו. "אז אתן לו את מה שהילד שלי ענד".
בשיחותיו הרבות, הוא חוזר למשפחות שכבר התאחדו אך ממשיכות להקדיש את חייהן למאבק עבור אלה שנותרו מאחור. "הן לא יצאו לחופשה", הוא אומר. "הן ממשיכות לפעול, לפעמים למען אנשים שהן כלל לא מכירות". הוא נזכר שוב בקית' סיגל: "הוא אמר שהדבר הקשה ביותר היה לצאת לפני אשתו. הוא רצה שהיא תשתחרר ראשונה. סוג כזה של אהבה ועמידות מרשים את הנשיא. הוא מרגיש קרבה לאנשים שלא מוותרים".
ויטקוף מתעקש שהוא אינו הסיפור. הוא רק "ציר", כדבריו, אחד מאותם אנשים שפוגשים כשהדלת נפתחת בין חדרים שאמורים להישאר סגורים. אך הוא מרשה לעצמו לקוות. "כשכל זה ייגמר, אני רוצה לעמוד בצד ולתת למשפחות למלא את הבמה", הוא אומר. "אקח רגע פרטי למנות את הברכות, ואקווה שהנשיא יקבל את ההכרה שמגיעה לו. אנשים רבים חשובים בסיפור הזה, אבל האדם החשוב ביותר הוא הוא".
סיפור הכריך שבתחילת הכתבה נשמע אולי נקי ומושלם מדי לעידן שלנו, שנוטה לפקפק בסיפורים כאלה. אך אולי יש בו כדי ללמד: מסדרון חשוך, בקשה קטנה, מחווה של אדיבות שהופכת לקו מחבר. מערכת יחסים שמתפתחת מהזמנת אוכל למהות עמוקה יותר. קנה המידה השתנה, אך הפעולה נותרה זהה: להביא. אז כריך, היום בני אדם. "לעולם אל תוותרו", הוא מסכם. "מצאו דרך אחרת. הביאו אותם הביתה".
התרעות פיקוד העורף