ד"ר גודול הייתה בת 29 בקיץ 1963 כאשר מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק פרסם את הדיווח שלה בן 7,500 המילים ו-37 העמודים על חיי הפרימטים שצפתה בהם בשמורת השימפנזים "גומבה סטרים" בטנזניה.
ד"ר גודול הבינה את היתרונות של היותה המספרת והכוכבת הראשית של סיפור התגלית שלה. כתיבתה זכתה לתשומת לב הרחבה ביותר בשלושה מאמרים ארוכים נוספים בנשיונל ג'יאוגרפיק בשנות ה-60 וה-70 ובשלושה ספרים שזכו להצלחה: "החברים שלי, השימפנזים" (1967), "בצל האדם" (1971) ו"דרך החלון" (1990). נכונותה של ד"ר גודול לאתגר את המוסכמות המדעיות ולעצב את פרטי מחקרה לנרטיב הרפתקני מרתק על שני נושאים עיקריים - השימפנזים והיא עצמה - הפכו אותה לשם מוכר, במידה לא מבוטלת גם הודות להתפתחות הטלוויזיה.
התנהגותה העדינה והמלומדת של ד"ר גודול ונוכחותה - על רקע שמורת גומבה היפה אך המסוכנת והפרימטים המשועשעים והבלתי צפויים שלה - הוכיחו את עצמם כבלתי ניתנים לעמוד בפניהם עבור רשתות השידור. בדצמבר 1965, CBS News שידרה סרט תיעודי על עבודתה בשעות הפריים טיים.
רוב תצפיותיה של ד"ר גודול התמקדו בכמה דורות של להקה של 30 עד 40 שימפנזים, המין הקרוב גנטית ביותר לבני האדם. היא קראה בשמות לכמה מהם - פלו, פיפי, דייוויד גריביארד - והכירה כל אחד מהם באופן אישי. היא התעניינה במיוחד בחיזורם, טקסי ההזדווגות, לידות והורות.
במרץ 1964, היא נישאה להוגו ואן לוויק. שלוש שנים לאחר מכן, היא ילדה את הוגו אריק לואי ואן לוויק, ילדה היחיד, שאותו היא כינתה גראב. אך אפילו שם היא הסיקה קשרים לעבודתה בשטח. היא הסבירה שפילוסופיית ההורות והאסטרטגיה שלה התבססו על דברים שלמדה מהשימפנזים, במיוחד המטריארכית הבטוחה של הלהקה, שאותה קראה פלו.
בשנות ה-70, ד"ר גודול החלה לבלות פחות זמן בצפייה בשימפנזים והרבה יותר זמן בחיפוש להגן עליהם ועל בית הגידול שלהם שנעלם. היא הודיעה על התנגדותה ללכוד שימפנזים פראיים לתצוגה בגני חיות או למחקר רפואי. היא נסעה בעולם ומשכה קהלים גדולים עם מסר של תקווה וביטחון, שהעולם יכיר בחשיבות השמירה על משאביו הטבעיים.
היא הקימה את מכון ג'יין גודול ב-1977. הוא התפתח לאחד מארגוני המחקר והשימור הגלובליים הללא כוונת רווח הגדולים בעולם, עם משרדים בארצות הברית וב-24 מדינות אחרות. לכבוד עבודתה, ב-1978 טנזניה הפכה את שמורת גומבה סטרים לפארק לאומי. המכון של ד"ר גודול מקיים שם תחנת מחקר שמושכת סטודנטים ומדענים מכל העולם. ב-2002, האו"ם מינה את ד"ר גודול לשליחת שלום, הכבוד הגבוה ביותר של האו"ם לאזרחות עולמית.
כותבת מלידה
ב-1956, לאחר סיום קורס בבית ספר למזכירות ולקיחת כמה עבודות בלונדון, היא קיבלה מכתב מחברה שמשפחתה הייתה הבעלים של חווה ליד ניירובי, קניה. החברה הזמינה אותה להצטרף אליה. ד"ר גודול קפצה על ההזדמנות. היא הגיעה לניירובי, בירת קניה, ביום הולדתה ה-23.
שבעה שבועות לאחר הגעתה, היא החלה לעבוד כמזכירה ועוזרת של ד"ר ליקי. ד"ר גודול ליוותה אותו באותו קיץ בטנזניה, טיול בן שלושה ימים על פני שממה חסרת דרכים, שבו הוא היה בשלבים מוקדמים של חפירת שרידי אדם מוקדמים. הוא דיבר לעתים קרובות על עניינו להציב חוקרת באגם טנגנייקה שתחקור להקה של שימפנזים פראיים שחיו שם.
הדיונים הללו הובילו להסכם עם ד"ר גודול שהיא תטול על עצמה את המשימה הזו. ב-14 ביולי 1960, בליווי אמה, היא הגיעה לגומבה, ושלושה חודשים לאחר מכן, היא צפתה כאשר השימפנזה הזכר הבוגר הגדול והנאה שקראה לו דייוויד גריביארד עשה משהו שאף אדם מעולם לא ציפה מחיה.
"הוא ישב ליד תלולית אדמה אדומה של קן טרמיטים, וכשצפיתי ראיתי אותו דוחף בזהירות גבעול דשא ארוך למטה לתוך חור בתל", היא כתבה. "לאחר רגע הוא משך אותו ולקח משהו מהקצה שלו עם פיו. היה ברור שהוא למעשה משתמש בגבעול דשא ככלי". לאור התרומות שהיא הביאה למדע, אוניברסיטת קיימברידג' קיבלה אותה לתוכנית הדוקטורט שלה ב-1961 ללא תואר ראשון והיא זכתה בדוקטורט שלה ב-1965.
"מאז שנערות צעירות התחילו לקרוא על חיי המוקדמים והקריירה שלי עם השימפנזים, רבות, רבות, רבות מהן אמרו לי שהן נכנסו לתחום שימור הטבע או לחקר התנהגות בעלי חיים בגללי", אמרה גב' גודול פעם בראיון ל-CBS News. "אני מקווה בכנות שזה יעזור ליצור עניין ורתק רב יותר בעולם הטבע".
התרעות פיקוד העורף