היא מספרת כי בניגוד לחייהם הטיפוסיים של בני 27 בתל אביב או בלונדון, "בקיבוץ לא נאלצתי לדאוג לשכר דירה או על סולם הדרגות התאגידי. אלו היו חיים מלאי מסיבות ריקודים, מנגלים וטיולים לבריטניה כדי לבקר קרובי משפחה ולפגוש את משפחת הכדורגל המורחבת שלי בווייט הארט ליין. אני מתגעגעת אליהם כל יום, לחיים של קלילות ואנונימיות".
על אירוע חטיפתה היא כותבת כי "ב-7 באוקטובר, מחבל ניסה לירות את דרכו אל הממ"ד בביתה של אמי, אך הקליע שלו נתקע באורח פלא במנעול במקום לנפץ אותו". היא הוסיפה כי משום מה המחבלים לא ניסו לשרוף אותה בחיים בתוך הממ"ד שלה, כפי שעשו לרבים אחרים.
אמילי כותבת על פציעתה ומספרת ש"לפעמים תהיתי מתי במהלך אותו יום נורא חיי הראשונים באמת הגיעו לקיצם. האם זה היה בשעה 6:29 בבוקר, כשאזעקות צבע אדום החלו לצרוח עבורי ועבור מיליוני ישראלים אחרים? או שמא זה היה כשהמחבלים פלשו לכפר עזה זמן קצר לאחר מכן, והרג חבריי ושכניי החל? אולי זה היה כשההתקפה הפכה אישית עבורי, כשעה לאחר מכן, כשהרגו את כלבתי צ'וצ'ה מטווח אפס, הקליע ניתז לרגלי לפני שאחר קרע את ידי השמאלית, והסיר את רוב אצבעותיי האמה והקמיצה".
לפני חטיפתה אמילי מספרת כי התחננה בפני שוביה כי יהרגו אותה במקום אך הם סירבו. "באותו רגע איבדתי את חירותי, את שליטתי. באותו רגע חיי הראשונים הסתיימו וחיי השניים החלו: חיים של אמונה, כאב, חזיונות וחיבור על-טבעי, משמעות, אומץ ואשמה".
אמילי אמרה לחוטפיה באומץ כי "אם אני אסירה אז תנו לי שלוש ארוחות ביום ומים נקיים לשתות. תנו לי תרופות לידי הפצועה ושיחת טלפון כדי לדבר עם משפחתי. תנו לי מזרן לישון עליו וסבון לרחוץ את עצמי. תנו לי משפט כדי שאוכל לטעון לחפותי, וגזר דין כדי שאדע מתי אחזור הביתה".
אמילי כותבת כי "מעולם לא הרשיתי להם לשלוט על האופן שבו התנהלתי, לא משנה כמה פצעי הירי הלא מטופלים שלי גרמו לי לרצות לצרוח". לדבריה של אמילי היא נותחה בבית החולים שיפא בעזה ב-7 באוקטובר על ידי אדם שכינה את עצמו "ד"ר חמאס"; כשהתעוררה הוא פשוט אמר: "היי, עכשיו יש לך שתי אצבעות פחות".
"והייתי שואלת את שוביי: 'האם היא תחזור הביתה בחיים אם אי פעם תגיע לכאן? האם הוא יחזור?' והוא פשוט היה מחייך בזלזול ומנענע בראשו. שאלתי אותו מה יעשה אם אחיו שלו יהיה הומו. הוא השיב שיצטרך להרוג אותו, שאין לו ברירה".
לגבי האמונה הדתית שלה היא מציינת כי "בחיי השניים אני יכולה רק לומר שאני מדברת עם אלוהים, ואין לי ספק שהוא מתגלה אליי בתמורה. לפעמים אלוהים בא אליי דרך חלומות עזים וחיים, חזיונות שאני וחברתי לשבי, רומי גונן, היינו מנתחות שעות למחרת, כאילו היינו יוסף והאסירים בסיפור התנ"כי, מנסות להבין את גורלנו".
אמילי חשבה תחילה כי אימה נהרגה ב-7 באוקטובר כותבת כי "במשך ששת החודשים הראשונים לשבי האמנתי שאמי נהרגה במתקפות. אבל ביום הולדתה, 6 באפריל, הוצפתי בצורך לדעת סוף סוף מה קרה לה. ובדמעותיי התחננתי לאלוהים לסימן כי לא יכולתי להחזיק מעמד בלעדיו".
על פי התיאור שלה מאוחר באותו לילה הפעילו השומרים שלה את הטלוויזיה, "זה כבר היה יוצא דופן, מכיוון שטלוויזיות שימשו בדרך כלל במהלך היום ולפרקי זמן קצרים בלבד, מכיוון שהן הופעלו על ידי סוללות. הם בחרו לצפות בערוץ i24, ערוץ ישראלי המשדר בערבית. ועל המסך הייתה אמי, מחזיקה את הפוסטר ה"נעדרת" שלי. רעדתי, בקושי הצלחתי לנשום".
אמילי כותבת שהיא הרגישה את שחרורה מתקרב "בלילה שלפני שחרורנו, אמרתי לרומי שהגיע כמעט הזמן, יכולתי לחוש שזה מגיע, ובאמת למחרת בבוקר קיבלנו את החדשות משוביי: אנחנו סוף סוף חוזרות הביתה. הם בטח תהו למה לא נראיתי מופתעת. שוחררתי ב-19 בינואר, יחד עם רומי גונן ודורון שטיינברכר, לאחר 14 חודשים בשבי".
אמילי מציינת כי "אני אכן מתגעגעת לחיי הראשונים בכפר עזה, לצחוק ולקלילות ולאנונימיות. אבל אני מתחילה להעריך גם את חיי השניים שלי, למרות הנסיבות שבהן הם החלו והאתגרים הפיזיים והנפשיים שיישארו איתי לנצח. יותר מכל, אני מתפללת לאלוהים שאבלה את ה-7 באוקטובר הבא עם גלי וזיוי ברמן, ויש לי אמונה שהוא מקשיב".
המאמר של אמילי עורר תגובות נלהבות בקרב הקוראים "אמילי את מדהימה, אמיצה ומהווה מקור להשראה", כתבה סוזן גרין. " אישה מדהימה. אבל היא הייתה חייבת להיות, לא הייתה לה ברירה, לכתוב תיאור כזה - אומץ ליבה זורח", הגיב ג'יימס מוריי.
התרעות פיקוד העורף