תוך זמן קצר התחילו להגיע הנפגעים בלב סצנה שאיש לא יכול היה להתכונן אליה: "עשרות פצועים מדממים, קריאות בקשר, תנועה בלתי פוסקת של אלונקות", הוא משחזר, "נדרשנו המתמחה שלצידי ואני לבצע מיון מהיר תחת לחץ כבד, לזהות את הפצועים הדורשים התערבות מיידית, ולהוביל כל אחד מהם ליעד הנכון – בין אם לחדר הניתוח ובין אם להמשך טיפול במחלקות האחרות".
במשך יממה שלמה לא עצם עין. הוא התרוצץ בין הפצועים לבין חדרי הניתוח, שיתף פעולה עם הכירורגים, האורתופדים, הדמיה והצוותים הסיעודיים. התחושה הייתה מלחמתית: כל דקה קבעה חיים או מוות, כל החלטה הייתה קריטית. אבל בתוך התופת הזו מצא אונגר נחמה אחת – הידיעה שלא ויתרו על אף פצוע. "כל חולה זכה ליחס אישי, כל שם נחרט בזיכרון. מהבכירים ביותר ועד המתמחים החדשים, כולם התגייסו כאיש אחד למאבק על החיים", הוא מספר.
המראות הקשים מיום ההוא נחרטו בליבו, אבל אחד הרגעים הבלתי נשכחים היה דווקא השיחה הקטנה עם חוסה, המתמחה שלצידו: לאחר שסיימו ניתוח קשה, אונגר שאל אותו אם ירצה לשוב לפנמה לאחר שחווה את התופת מקרוב. תשובתו של חוסה ריגשה את כל הצוות: "ישראל קיבלה אותי ועזרה לי, עכשיו תורי לעזור בחזרה".
מאז אותו יום ד"ר ליאור אונגר לא חדל מלטפל בפצועי המלחמה. הוא נכנס שוב ושוב לחדרי הניתוח, פוגש אותם במרפאת הכאב בבית החולים ומלווה אותם גם בתהליך השיקום הארוך. עבורו, השבעה באוקטובר לא הסתיים. הוא הפך לנקודת מפנה אישית ומקצועית, יום שבו האחריות, המחויבות והשליחות הרפואית קיבלו משמעות מוחשית מאי פעם.
המציאות הנוראית של אותה שבת ערבבה את החיים האישיים והמקצועיים אלה באלה: בתה החיילת הגיעה גם כן למיון, כשהיא מחפשת אחר חברותיה לבסיס, חלק מאנשי הצוות, כולם תושבי הדרום, היו בעצמם נפגעים או נעדרים. "זה היה יום קשה מאוד", היא מספרת, "עדיין לא הבנו מה קורה. 12 שעות אחר כך, קרוב לחצות, כבר הבנתי שאני על סף קריסה, והסכמתי לצאת הביתה לנוח כמה שעות עד למחרת".
ואיך היא עצמה מצליחה להכיל את כל המראות הקשים? "אני מקבלת הרבה תמיכה מבית החולים, ובוחרת מאז השבעה באוקטובר לכתוב. גיליתי שהכתיבה ברשתות החברתיות עוזרת לי לעבד את מה שקרה, במקביל לתמיכה ההדדית העצומה שיש בצוות שלנו עצמו, כשאנחנו מחזקים אחד את השני".
ולמרות הכאב הבלתי נגמר, יש גם רגעי אור. "כשמתקשר אליי פצוע ומספר שהוא עבר לגור עם חברה שלו והוא מתחיל ללמוד, או כשאני רואה בטלוויזיה מטופל שלי שנה אחרי שהוא עבר מסע שיקום, אני מרגישה סיפוק אדיר. לדעת שהיה לי חלק קטן בדרך שלהם - ממלא אותי בגאווה".
אנדי איפרגן, שבימי שירותה שימשה קב"נית בדרגת רב סרן במילואים, ממשיכה עד היום להוביל את המערך החברתי־נפשי בסורוקה. "כיף לראות אותם קמים על הרגליים, למרות הכול", היא אומרת בקול חנוק מהתרגשות. "זה נותן כוח להמשיך גם כשקשה".
התרעות פיקוד העורף