העיתון "ניו יורק טיימס", שנוטה לסקר את ישראל באור שלילי ולהאשים את הממשלה בהפרת זכויות אדם ופשעי מלחמה, סיפק כותרת מפתיעה במיוחד אתמול (רביעי) כשהכריז: ישראל ניצחה במלחמה.
לפי מאמר שהתפרסם בעיתון, מה שנבחן ב־7 באוקטובר לא היה רק היכולת הצבאית של ישראל, אלא החוסן הלאומי שניצח, וכי תגובת ישראל הוכיחה שסינוואר וחמאס טעו בהערכתה.
חוסר ההבנה של האויב לגבי מצבה האמיתי של ישראל
לפי הניו יורק טיימס, סינוואר טעה בקריאת מציאות - בכירי חמאס ראו בישראל מדינה המוכנה לשחרר יותר מאלף מחבלים, כולל סינוואר עצמו, בשביל בן ערובה אחד. מדינה שמנהיגיה מדברים באופן קשוח אך נוטים להימנע מסיכונים, מחשש לערער את צימאון הציבור הישראלי לשקט ולשגשוג. מדינה עם סדקים פנימיים עמוקים - דתיים מול חילוניים, יהודים מול לא־יהודים, תומכי הרפורמה המשפטית מול מתנגדיה. מדינה שמודאגת ממה ששאר העולם חושב עליה.
את כל זאת סינוואר אסף מקריאה מעמיקה של עיתונים בעברית, הרגל שאימץ במהלך שנותיו הארוכות בכלא הישראלי. "אולי זו הייתה השגיאה הגדולה ביותר שלו. עיתונאות בדמוקרטיה, ובפרט בישראל, נוטה להזניח את מה שטוב בחברה בעוד שהיא מתמקדת בכל מה שלא. התוצאה: סינוואר הכיר טוב יותר את שגיאותיה המפורסמות של ישראל מאשר את חוזקותיה העמוקות".
וכאן מגיעה ההפתעה הגדולה, כאשר העיתון שנוטה לבקר את ישראל, החל לשבח את חוסנו של הציבור, ולהדגיש את הטבח הנוראי שבוצע ע"י חמאס, "הישראלים לא התמוטטו לנוכח הזוועות, הם לא הגיבו בכמה שבועות של לחימה בלבד, כפי שעשו במלחמות קודמות, הם לא נשברו בפני הלחץ הבינלאומי הבלתי פוסק, ולא ויתרו על רוב מטרות המלחמה שלהם תמורת שחרור החטופים. במקום זאת, הישראלים התאגדו וניצחו - לפחות במידה שניצחון מתמשך אפשרי במזרח התיכון".
גיבוי אמריקאי כאבן יסוד
בהמשך מציין הסיקור, כי ישראל שינתה את חוקי המשחק מול לבנון וסוריה, השפילה ופוררה את איראן, והחזירה את החטופים החיים שנותרו מבלי לוותר על המנוף החשוב ביותר שלה בעזה - השליטה על הפרימטר הפנימי שלה. בנוסף, ציינו כי ישראל קיבלה התחייבות ממדינות מוסלמיות לפרק את חמאס מנשקו, כל זאת תוך שמירה על קשרים דיפלומטיים עם מדינות ערב הידידותיות. ולמרות כל המחאות העולמיות, מאמרי הדעה העוינים והחרמות הנשק חסרי התוכן - הם זוכים לגיבוי המלא של ממשלת החוץ היחידה שבפועל חשובה: ארצות הברית.
הניו יורק טיימס מעניק משקל רב לתמיכה המלאה של ארצות הברית, וטוען שהגיבוי הזה שימש מפתח אסטרטגי בשמירה על מעמד ישראל בזירה הבינלאומית.
בשונה מסיקורי עבר על אסון הומניטרי, גם כאן מוזכר "כובד המחיר ההומניטרי" בעזה, אך הפעם הוא מתואר כתוצאה בלתי נמנעת של המאבק, לצד סיקור מאוזן יותר כלפי ישראל כאשר מזכירים את עליית האנטישמיות בעולם ואף תמיכה באסטרטגיה הישראלית, שבחרה להמשיך להילחם על פני "התייחסות נחמדה של המערב", ואף ציינו, "מאות שנות רדיפות ואפליה שנתלו בהן הפוגות של רחמים והכלה הן מה שהניעו את היהודים להקים את מדינת ישראל מלכתחילה, וזה גם מה שהניע אותם במלחמה הזו לנצח".
לפי העיתון, רוב הניתוחים על האסטרטגיה הצבאית של ישראל התעסקו ב"טכניקה": כיצד ישראל ערכה את מבצע הביפרים נגד חיזבאללה, איך חדר המוסד לטהרן, איך שכנע נתניהו את טראמפ להצטרף למתקפה על איראן, ואיך טראמפ מינף את התקיפה בדוחא ככלי דיפלומטי לעצירת המלחמה?
אולם, לפי הניו יורק טיימס, השאלה שצריכה להישאל היא - למה. מדוע, בניגוד למה שסינוואר האמין, ישראל לא קרסה ב־7 באוקטובר? מדוע הישראלים התחזקו למרות הרצח ההמוני, הגל הפנימי של עקירת אוכלוסייה מהצפון והדרום, מתקפות טילים בליסטיות ובידוד בין־לאומי? מדוע הישראלים עמדו על ניצחון ולא הסתפקו בסיום מוקדם שייתן לאויביהם העיקריים לחמוק ללא נזק משמעותי?
חוסן אזרחי מעל פוליטיקה
התשובה, לפי הניו יורק טיימס ממחישה פטריוטיזם שאיננו תלוי באהדה לממשלה. לפי העיתון, רבים מהחיילים הישראלים שלחמו ונפלו בעזה ובחזיתות האחרות הגיעו מכמעט כל מחנה פוליטי - הם לא לחמו בשם נאמנות מפלגתית, אלא מפני שמטרותיו ושיטותיו של סינוואר ב־7 באוקטובר הבהירו כי המערכה היא קיומית, וכי אין מקלט בטוח ליהודים.
העיתון יוצא נגד פרוגרסיבים "שחושבים שאם המדינה היהודית תיעלם מחר, ותוחלף במדינה בינלאומית אוטופית, הזעם האנטי־יהודי במזרח התיכון, באירופה או בצפון אמריקה פתאום ייחלש", לפי המאמר, הישראלים לא לחמו רק מפני שאיימו על חייהם - הם לחמו גם נגד שקר יסודי: הטענה שישראל היא ישות כובשת, וללא זיקה היסטורית לארץ. שקר זה, שלמרות טענותיו הפוליטיות נשבר מול רצף היסטורי של 3000 שנים, "אם אשכחך ירושלים…" אינה מטאפורה בלבד - וכדי להוכיח את זה, הישראלים יצאו להילחם - ולנצח.
התרעות פיקוד העורף