אליזרה מסכם את השינויים שהוא רואה באיראן דרך ארבעה פרקים מרכזיים: השלכות המלחמה, רמת החיים, יחס הציבור לשלטון והשינויים החברתיים. לדבריו, השינוי הגדול ביותר מתרחש בתוך החברה עצמה – ולא נכפה מבחוץ.
השלכות המלחמה: בין שגרה לטראומה
אליזרה מתאר שמבחינה פיזית, טהרן כמעט שלא נושאת סימני הרס. הוא לא מצא בא את החורבות שדמיין. רוב הבניינים נותרו שלמים, מלבד כמה חללים ריקים בהם היו פעם בניינים שהופצצו במלחמה. מופיעים בעיר סימנים סימבוליים כמו שלטי חוצות עם תמונות של מפקדים שנהרגו.
אך מתחת לפני השטח, הוא מתאר, ניכרת פוסט-טראומה עמוקה: "בניגוד למצב הפיזי בעיר, ראיתי צלקות עמוקות שהמלחמה הותירה בנפש של האנשים". עשרות אנשים שדיבר איתם סיפרו שאינם מסוגלים לישון ללא כדורים, ונבהלים בקלות מרעשים. הוא כותב: "רבים אמרו לי שהם פשוט רוצים למחוק את 12 הימים האלה מהזיכרון שלהם ולא לחשוב עליהם לעולם".
הוא תיאר את תחושת האימה בעיר ריקה, רגעים שבהם אנשים ירדו לקנות לחם ולא שמעו דבר מלבד ציוץ ציפורים – תחושה שאנשים השוו לסרטי אפוקליפסה. למרות האימה, רבים חשו שישראל יודעת בדיוק מה היא תוקפת, והאמינו שאם אינם ליד אתרים צבאיים – הם יחסית בטוחים.
הוא כותב "חבר תומך משטר אמר לי: 'להילחם בישראל זה לא כמו להילחם בטאליבן שסתם יורה על כל מקום בעיר. היו להם מודיעין מדויק ונשק מדויק. כל תקיפה הייתה מכוונת ובעלת מטרה'".
רמת החיים: מים, חשמל, נשימה
הכותב מתאר ירידה חדה באיכות החיים של האיראנים: "תמיד היו קשיים, אבל מעולם (לפחות בחיי) לא הידרדרה המצב לרמה הזו". הפסקות מים בלילות, הפסקות חשמל בקיץ, מחסור בגשמים, ובעיקר – אוויר אפוף עשן. הוא מתאר את העיר אהוואז מכוסה בענן מוזר, שנגרם משריפות ביצות בצד העיראקי של הגבול, ואשר גרם לקשיי נשימה המוניים.
הוא מתאר שהאינפלציה מטפסת לשמיים, אנשים מתקשים לגמור את החודש ולשלם לספקים, מזון תופס חלק ניכר מההוצאה החודשית של משקי הבית. מוצרי יסוד הפכו למותרות. בעלי עסקים נאלצים לקחת הלוואות ולרכוש זהב – בתקווה שהפיחות יקל את ההחזר. הוא מתאר גם את האבסורד ברכישת רכב – שנעשית בהגרלות ולעיתים משאירה את הקונים מופסדים או תקועים.
למרות הכל, הוא מתאר, יש מי שמצליחים להתגבר: תעשיות מתקדמות ממשיכות לרכוש ציוד מתוחכם, כולל מערכות בינה מלאכותית, תוך עקיפת סנקציות.
שלטון מנותק, ציבור מיואש
אליזרה מספר שבאיראן שורר חוסר אמון עמוק כלפי השלטון: "זה לא חדש, אבל הוחמר משמעותית בעקבות מחסור בחשמל ובמים – ולבסוף גם בעקבות חוויית המלחמה. התחושות הללו התעצמו לתחושת פגיעוּת עמוקה". הממשל, כך נטען, איבד את היכולת להוביל מהלכים אמיתיים. אפילו בתחום החיוני כמו טיפול במשבר המים – הוא מהסס לפעול מחשש להפגנות. "פעם המשטר היה יכול להכתיב שינויים, היום הוא פוחד מהרחוב", הוא כותב.
הוא מתאר עובדים בשירות המדינה שמותקפים מילולית ופיזית על ידי אזרחים זועמים. מהנדס במשרד האנרגיה סיפר לו על אנשים שפרצו למשרדו וכיבו לו את המזגן – כאקט של מחאה. התוצאה: עובדים חוששים, המנהלים אינם מוכשרים, והמדינה פועלת במצב של הישרדות יומיומית.
"בימי ח׳אתמי אמרו שיש משבר לאומי כל תשעה ימים. עכשיו יש תשעה משברים ביום", כתב. לדבריו, הממשל תקוע בלולאה: בין אם בוחר בהתנגדות או בהסכם – התוצאה זהה. החברה חוזרת שוב ושוב לוויכוחים על התנגדות מול מו"מ, עצמאות מול פתיחות – אבל בפועל, דבר לא משתנה.
הוא מתאר: "הממשלה והעם לכודים במצב של חוסר ודאות – לא לגמרי במלחמה, לא לגמרי בשלום. במובנים מסוימים, איראן כולה כלואה בלופ כמו בסרט 'לקום אתמול בבוקר' (Groundhog Day) – לא משנה מה נעשה, בסוף נחזור לאותה נקודה".
שינוי חברתי מהשורש
השינוי הגדול, לדבריו של אליזרה, לא מגיע מהשלטון – אלא מהציבור עצמו. החיג'אב כבר כמעט ואינו נאכף – גם בבנקים ובשדות תעופה, "חבר צעיר אמר לי: החופש הזה בלבוש לא ניתן לנו מהממשלה – כדי שהיא תוכל לקחת אותו חזרה. הוא נכפה בכוח, במחיר גבוה, על ידי הציבור – ולא יוחזר".
אליזרה מתאר בפליאה שאנשים מהקהילה הלהט"בית נראים בגלוי ברחובות, בהם גם טרנסג'נדרים, גם זוגות חד-מיניים: "לא הייתי רגיל לראות זאת כל כך בגלוי ובשכיחות כזו". הוא מתאר גם שבעקבות אובדן אמון בכוהני הדת המסורתיים, אנשים מאמצים אמונות מיסטיות וגרסאות לא מסורתיות של האסלאם – מקמעות ועד כישופים, מתוך אובדן אמון בממסד הדתי.
אליזרה מתאר את הדור הצעיר באיראן בפליאה וטוען ש"הם חיים ברשת, בדומה לבני גילם ברחבי העולם". הם צורכים תרבות פופ מערבית – סדרות, מוזיקה וקעקועים – מבלי להסתיר דבר. "לא כמו הדור שלנו, שהסתיר מסיבות ויחסים מההורים. היום – הם פשוט חיים את זה, בגלוי".
אליזרה מסכם: השינוי שמגיע מהעם
אליזרה מתאר שאיראן עוברת תקופה קשה מאוד, אך השינויים המתוארים הם מהירים ומגיעים מלמטה. "הדבר המדהים ביותר בשינוי הזה – שהוא מגיע מהעם עצמו. לא נכפה מלמעלה על ידי השלטון (כפי שקרה ברוב ההיסטוריה של איראן), ולא נובע מלחץ חיצוני של מעצמות".
"מה שמרגש אותי במיוחד", הוא כותב, "זה לראות אישה בלי חיג'אב עומדת ליד חברתה הלבושה בחיג'אב מלא בסגנון מסורתי – בלי מתחים ביניהן. כל אחת מכבדת את השנייה".
לדבריו, השינוי לא יבוא ממנהיגים בגלות, לא מרפורמיסטים ולא מהפצצות של טראמפ או נתניהו. הוא יגיע מבפנים – ממשפחות, מהקהילה, מלב החברה האיראנית. "זה סוג השינוי העמוק, היציב והאמיתי ביותר שיש".
התרעות פיקוד העורף