צורקוב, בת 38, שוחררה בספטמבר האחרון, וכעת היא עוברת תהליך שיקום ארוך ומורכב בישראל, לאחר שחוותה סבל פיזי ונפשי בל יתואר. סיפורה הוא עדות מצמררת לאכזריות הקיצונית של שוביה, ללחץ דיפלומטי בינלאומי שהוביל לשחרורה, ולמאבק ההירואי שלה לשרוד.
צורקוב, שנסעה לעיראק מספר פעמים לצורך מחקריה על התנועה השיעית במדינה, תמיד נקטה אמצעי זהירות, כולל שימוש בדרכונה הרוסי והימנעות ממגע עם קבוצות חמושות. ב-21 במרץ 2023, היא תכננה לפגוש אישה בבית קפה במרכז בגדאד, פגישה שבדיעבד היא מעריכה שהייתה מלכודת. בדרכה הביתה, רכב שטח שחור עצר לידה, וכמה גברים דחפו אותה למושב האחורי.
לדבריה, היא זעקה לעזרה וניסתה להימלט, אך החוטפים היכו אותה ותקפו אותה מינית. "הם התחילו לסובב את הזרת שלי, כמעט שברו אותה", סיפרה בראיון ראשון מאז שחרורה ל"ניו יורק טיימס". "אז הבנתי שהתנגדות נוספת חסרת טעם".
החוטפים קשרו את ידיה באזיקונים, שמו שקית על ראשה ולקחו את הטלפון שלה. לאחר מכן, דחפו אותה לתא מטען של מכונית, וכחצי שעה לאחר חטיפתה, הגיעה לבית גדול, שם תבלה את ארבעת וחצי החודשים הבאים בחדר ללא חלונות, סובלת מתת-תזונה ובבידוד מוחלט.
בתחילה, שוביה לא ידעו שהיא ישראלית, ונראה היה שהם חטפו אותה לצורך כופר. אולם, כחודש לאחר חטיפתה, מצבה הידרדר באופן דרמטי כשמצאו הוכחות לזהותה הישראלית בטלפון שלה. הם האשימו אותה בריגול עבור ישראל, טענה שהיא וגורמים ישראלים הכחישו מכל וכל.
"הם אזקו אותי, תלו אותי מהתקרה והיכו אותי עד אובדן הכרה", תיארה צורקוב. "הם חישמלו אותי ואילצו אותי לתנוחות שפגעו בגבי ובכתפיי. כשאיבדתי הכרה, הם שפכו מים על פניי כדי להעיר אותי, כדי שהעינויים יוכלו להימשך". היא הוסיפה כי "הם הלקו אותי בכל הגוף. הם בעצם השתמשו בי כשק אגרוף".
בנוסף למכות קשות, היא סבלה גם מאיומים בתקיפה מינית. צורקוב ציינה כי אחד הימים הקשים ביותר של העינויים היה ביולי 2023, כאשר החוטפים שאלו על שירותה בישראל. היא שיקרה להם, מחשש למה שיקרה אם יידעו את האמת, ואמרה ששירתה בבית חולים. ל"ניו יורק טיימס" היא סיפרה כי הייתה טירונית בדרג נמוך באגף המודיעין הצבאי לפני שני עשורים. היא סיפרה כי שני סוהרים, שכונו איברהים ומאהר, היכו אותה שוב ושוב עד שלבסוף אמרה את האמת. "השן הזו חסרה בגלל זה", אמרה והצביעה על רווח בפיה.
היא החלה למסור הודאות מפוברקות כדי להפסיק את המכות, והתמקדה בהמצאת "הודאות" אמינות שלא יסכנו עיראקים. הודאתה הראשונה הייתה שפגשה עיתונאי צרפתי בבית קפה בבגדאד שנתיים קודם לכן כדי לארגן הפגנות נגד הממשלה. חוקריה נראו כמי שמאמינים לה. לאחר שסיפרה להם את הסיפור, הם הורידו אותה מהמתלה, איפשרו לה לשבת, האכילו אותה ואמרו לה לנוח.
מאוחר יותר באותו יום, מפקד הכלא, שנודע לאחרים כ"קולונל", מישש קעקוע על ירכה ואיים עליה באונס. "הוא היה מאוד מלוכלך ואובססיבי למין", סיפרה צורקוב. לדבריה, חוקריה איימו עליה ללא הרף באיומים כאלה, אך לא מימשו אותם.
ב-5 ביולי 2023, ממשלת ישראל פרסמה את הודעתה הפומבית הראשונה על חטיפתה של צורקוב, באומרה "אנו רואים בעיראק אחראית לגורלה ולביטחונה". חודש לאחר מכן, היא הועברה ללא אזהרה או הסבר למקום אחר. לדבריה, השינוי הגיע "בחסדי האל". שוביה החדשים לא עינו אותה והביאו אח רפואי גבר לטפל בה. הם הביאו לה ספרים, מחברות, טלוויזיה ומילון ערבי. האוכל היה מגוון ובשפע.
ביוני 2024, הם שיפצו את חדרה, ונתנו לה גישה למטבח ולחדר אמבטיה. אך היא עדיין הייתה בבידוד מוחלט, בחדר ללא חלונות בקומה השלישית, במשך יותר משנתיים. "מעולם לא ראיתי את השמש", סיפרה. היא וגורמים ישראלים סבורים שהייתה בבסיס של גדודי חזבאללה ליד הגבול האיראני, אזור הנמצא מחוץ לשליטת ממשלת עיראק. במהלך מבצע ההפצצות של ישראל נגד איראן בקיץ האחרון, לדבריה, כמה תקיפות היו קרובות מספיק כדי לטלטל את הבניין.
זמן קצר לאחר שהגיעה לבסיס, האח הציע לה לכתוב על העינויים, תרגיל שמצאה טיפולי. המפקד הגיב כי "חראם", או אסור, להכות נשים. מאוחר יותר היא סיפרה להם שהודאותיה היו שקריות. הם נראו כמי שמאמינים לה, אמרה. המיליציה דרשה בתחילה מאות מיליוני דולרים ככופר, דרישה שלא נלקחה ברצינות, לדברי גורמים אמריקאים וישראלים, בהווה ובעבר.
כדי לסמן שהיא חושמלה, היא טענה בשקר שגרה בשכונת גן החשמל, כאשר "חשמל" היא המילה העברית לחשמל. היא אמרה שהמציאה שמות למפעיליה המודיעיניים כביכול שהיו משחק מילים ל"עינויים" בעברית, אנגלית ורוסית, כולל "איתן נוימה" (שנשמע כמו "עינויים" בעברית). שמות אלה לא נכללו בסרטון ששודר.
ככל שחלפו החודשים הרבים, צורקוב, שסבלה מכאבים מתמידים מפציעותיה, הפכה מיואשת והחלה לפקפק בערך ההישרדות. אך מוחה האנליטי המשיך לעבוד, להעריך ולתכנן אסטרטגיה. היא תכננה את עבודת הדוקטורט שלה במחברת, יחד עם רעיונות למאמרים. היא קלטה מדי פעם בטלוויזיה אנשים הקוראים לשחרורה, כולל אחת מאחיותיה שהתראיינה, מה שהרים את רוחה.
בתחילת ספטמבר, היא נסעה מהבסיס, בעיניים מכוסות, למקום אחר. זה היה כל כך פתאומי שהיא השאירה מאחור את מחברתה עם תוכניות הדוקטורט שלה. למחרת, ב-9 בספטמבר, לאחר 903 ימים בשבי, היא נסעה למוסך בבגדאד ונמסרה לפקיד עיראקי במכונית ממתינה. הפקיד אמר לה באנגלית שהיא כעת בבטחה בידי ממשלת עיראק. הוא לקח אותה לבית אירוח מפואר שם נבדקה על ידי רופאות עיראקיות, הנשים הראשונות איתן הייתה במגע מאז חטיפתה.
גורמים ישראלים ואמריקאים מאשרים כי גדודי חזבאללה חטפו ועינו אותה, אם כי הם אינם יודעים את כל הפרטים. שחרורה של צורקוב, לדברי גורמים רשמיים, היה תוצאה של לחץ דיפלומטי כבד מצד ארצות הברית, ובמיוחד של ממשל טראמפ.
אדם בולר, שליח אמריקאי לענייני בני ערובה, פעל רבות למען שחרורה, ומרק סוואיה, איש עסקים וחבר של הנשיא טראמפ, מילא תפקיד מכריע. סוואיה ליווה אותה בטיסה לקפריסין, שם הועברה למטוס צבאי ישראלי שהחזיר אותה הביתה. "אני באמת מאמינה שהייתי מתה אם הם לא היו מתערבים באופן כה עקבי ועם נחישות כה מדהימה", אמרה צורקוב.
עם הגעתה לישראל, צורקוב הועברה לטיפול במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. היא סבלה מכאבים עזים וביקשה שיסיעו אותה לבית החולים על אלונקה. עם זאת, הרופאים שיכנעו אותה ללכת פנימה, בעזרתם, כדי שתחוש שהיא חוזרת זקופת קומה, לא כאדם שבור.
תיקיה הרפואיים, שנבדקו על ידי ה"ניו יורק טיימס", מפרטים פציעות נרחבות הקשורות לעינויים, ומציינים כי היא זקוקה ל"שיקום פיזי ופסיכולוגי ארוך טווח" לאור "הנזקים החמורים והטראומה המורכבת". רופאיה בשיבא אישרו כי סבלה מנזק עצבי שייתכן שיהיה קבוע.
היום דווח כי צורקוב שיגרה מכתב התראה לחדשות 12 נגד הכתבים אוהד חמו וירון אברהם, בטענה שפרסומיהם השגויים סיכנו את חייה ופגעו במאמצי שחרורה. יום לאחר שנחשף דבר חטיפתה לציבור, פרסם כתב חדשות 12 אוהד חמו מידע שגוי שלפיו היא כביכול יזמה פגישה עם אחד מחוטפיה. צורקוב טוענת כי מעולם לא הייתה בקשר עם אותו אדם וכי שמו אף אינו מוכר בקרב מומחים לעיראק. עם שחרורה צורקוב פרסמה ציוץ בו הודתה על שחרורה מהשבי בעיראק בלי להזכיר את ישראל, מהלך שעורר עליה ביקורת.
התרעות פיקוד העורף