אבל כאן מגיע ה"אבל" הגדול. "חלק מזה נשחק בשל אורך המלחמה והתפיסה שישראל האריכה אותה מסיבות פוליטיות ונלחמה באכזריות רבה מדי", אומר קרצר. הוא מודה כי העלייה באנטישמיות כחלק מהעוינות הגלובלית לישראל חיברה מחדש יהודים רבים לסיפור היהודי, אך באותה נשימה, אותה עוינות מרחיקה אחרים. "זו תהיה טעות לחשוב שרק תופעה אחת מתרחשת כרגע. המצב דינמי מאוד, וזה לא עוזר שהתקשורת מתעניינת באופן לא פרופורציונלי בקרעים מאשר באזורים שבהם הקשר חזק".
כאן טמון המלכוד. קשה להם להפריד בין מדיניות החוץ הזו, שלדברי קרצר נראית גם כמשרתת את האינטרס הכלכלי האישי של טראמפ, לבין "התהליכים והמדיניות האנטי-דמוקרטיים" שממשלו קידם. יהודים ליברלים רואים בתהליכים אלו שחיקה של התנאים שהגנו עליהם במשך זמן רב.
הקיטוב הפוליטי באמריקה, מסביר קרצר, מסוכן במיוחד. "הפוליטיקה האוטוריטרית של טראמפ, המיושרת עם זו של ראש הממשלה נתניהו, יוצרת מצב שבו ערכים ליברליים ותמיכה בישראל נמצאים במתח זה עם זה". התוצאה הרסנית למי שמנסה להחזיק בשני העולמות. "הציונות הליברלית – כמו פוליטיקה מתונה באופן כללי – נדחקת על ידי הקיצונים", הוא אומר. המלחמה החריפה זאת, כי מלחמות מאלצות אנשים לבחור צד. "ציונים ימנים (כולל ממשלת ישראל) ופרוגרסיבים קיצוניים משמאל קושרים קשר לאתגר את העמדה הציונית-ליברלית המרכזית".
ההשלכות, לדברי קרצר, חמורות. לא רק שממדאני משנה את הנורמות של מה פוליטיקאי יכול לומר על ישראל, אלא שהוא חושף שהפילוגים בקרב יהודי ארה"ב "מרגישים בלתי ניתנים לגישור". כאן קרצר מגיע לנקודה הכואבת ביותר: "כאשר קהילה כבר לא יכולה להסכים על מה שהופך אותנו לבטוחים, זה הופך אותנו לבלתי מסוגלים לעמוד על שלנו בקול ובאסטרטגיה אחת קוהרנטית".
האם זה קבוע? "הפילוגים האלה בהחלט מודלקים על ידי המלחמה," הוא אומר. "אולי יש סיבה להאמין שאם הפסקת האש תחזיק מעמד, אם יום אחד יהיה שינוי מנהיגותי בישראל... הפילוגים הללו לא חייבים להיות קבועים". הוא מדבר על הצורך לחזור ולבנות "אוהלים גדולים" ומכילים, גם אם זה אומר לנסות ולשקם שיח עם אותם אנטי-ציונים "שאינם מבקשים את השמדת ישראל אלא שיש להם ביקורת נוקבת".
לדבריו, שני כוחות פועלים כאן. האחד הוא "מאמץ מתואם של אויבי ישראל לשנות את הנרטיב", והוא עובד. השני, הוא אומר בכנות, "הוא שהמלחמה אכן הייתה קטסטרופלית בעזה, ואנשים שמחפשים הסברים... ימצאו תשובות קלות באינטרנט... בתמיכה בפלסטינים על פני הישראלים".
הטיפול, לשיטתו, חייב להיות כפול: ישראל צריכה להיות "ברורה ומשכנעת יותר" בטיעוניה, ובמקביל, "המדיניות הישראלית צריכה להשתנות... לדכא את הרעיונות המסוכנים ש'אין חפים מפשע בעזה', לקדם ערכים דמוקרטיים, ולטעון לערכה המוסרי של ישראל לא רק כעמדת הסברה אלא כמי שהיא שואפת להיות".
ומה עם הצעירים? שאלתי. האם ישראל היא עדיין מקור לגאווה או למבוכה? "צעירים יהודים אמריקאים נמשכים כרגע בין ההשלכות החברתיות והמוסריות של תמיכה בישראל... לבין כוח החיבור לעם היהודי שרבים מהם הרגישו לראשונה ב-7 באוקטובר. גאווה ובושה אינן סותרות זו את זו כרגע, אבל זה רגע קריטי לוודא שהסיפור הזה יסתיים טוב".
אבל זה דורש שני דברים. "זה דורש שישראלים יבינו שביקורת אינה חוסר נאמנות ולפעמים היא אפילו מתנה, במיוחד כשהיא מגיעה מאהוביך. מרחוק, אנחנו יכולים להיות חברים ביקורתיים שרואים דברים שקשה יותר לראות מקרוב". ומהצד השני? "יהודי התפוצות זקוקים לחינוך טוב יותר והזמנות להבין מהי ישראל ומה דורשת נאמנות לעמנו". "אם נצליח בשני הקצוות," הוא מסכם בנימה של אופטימיות זהירה, "לא רק שהקהילות הללו יישארו קשורות יחד; אנו עשויים להיות מסוגלים לשתף פעולה כדי לקדם את הגרסה הטובה ביותר של ישראל".
ד״ר יהודה קרצר, נשיא שותף של מכון הרטמן הוא הוגה דעות וסופר מוביל העוסק במשמעותה של ישראל עבור יהדות ארה”ב, בהיסטוריה ובזיכרון היהודי ובסוגיות מנהיגות ושינוי בקהילה היהודית. הוא בעל דוקטורט מהרווארד, לימד באוניברסיטת ברנדייס, וחיבר את הספר שובה: עתידו של העבר היהודי. כיום הוא חי בניו יורק עם אשתו וילדיו.
התרעות פיקוד העורף