שורש הבעיה של פוטין הוא חוסר יכולתו להכריע את אוקראינה בשדה הקרב. המתקפה בקיץ 2025, השלישית והשאפתנית ביותר שלו, נכשלה כישלון חרוץ.
הטקטיקה הרוסית של שליחת קבוצות קטנות של חיילים לאזורי השמדה מתבררת כלא יעילה, שכן כל ניסיון לרכז כוחות גדולים יותר כדי לנצל פריצת דרך מסתיים בהשמדתם.
המספרים חושפים את ממדי האסון. בשנה שעד אמצע אוקטובר, אבדות רוסיה גדלו בכמעט 60% ונעות בין 984 אלף לכמיליון וחצי. מספר ההרוגים עומד על בין 190 אלף ל-480 אלף, כאשר על פי ההערכות, על כל חייל אוקראיני הרוג נהרגים חמישה חיילים רוסים.
על פי הניתוח ב"אקונומיסט" היעדר ההתקדמות מסביר מדוע פוטין תוקף ערים ותשתיות אזרחיות באוקראינה, בתקווה להרוס את המורל ולהפוך חלקים מהמדינה לבלתי ניתנים למגורים.
עם זאת, תקיפת אזרחים רק מדגישה בפני האוקראינים כמה יש להם להפסיד. לעומת זאת, התקיפות העמוקות של אוקראינה בתוך רוסיה, על תשתיות נפט ושדות תעופה, עשויות לשנות את דעת הקהל הרוסית.
אירופה נושאת בנטל הכלכלי של אוקראינה, וטראמפ, השואף לזכות בפרס נובל לשלום, אף הטיל באוקטובר סנקציות על חברות הנפט הרוסיות לוקאויל ורוסנפט.
גם תקוותו של פוטין לקריסת התמיכה האירופית נראית מופרכת. למרות האתגרים, נטישת אוקראינה נחשבת לאיום ישיר על ביטחון אירופה, ונעשים מאמצים להקים מנגנון מימון רב-שנתי שיבטיח את יציבותה הכלכלית.
סביר להניח שפוטין ימשיך להילחם ב-2026, בציפייה שמשהו ישתנה, שהגנרלים שלו ימצאו דרך חדשה לנהל מלחמה, שלאוקראינה ייגמרו החיילים, או שהמערב יאבד את סבלנותו.
אך אם אף אחד מהתרחישים הללו לא יתממש, פוטין יעמוד בפני התחשבנות איומה. רוסיה שיעבדה את כלכלתה, דחפה את פינלנד ושוודיה לנאט"ו, והקריבה דור שלם של צעירים.
ברגע שהשאלה "בשביל מה?" תישאל ברוסיה, העולם יעמוד בפני סכנה חדשה: פוטין עלול להודות בתבוסה בחוץ ולהשליט טרור מבית, או שהוא עלול להסלים את העימות.