בתגובה לדברים אלו, כינה קרלסון את ווייס "אחת השקרניות הגדולות בחיים הציבוריים". הוא הדגיש כי משפחתו נמצאת בארצות הברית מזה 400 שנה וכי אין לו שום נאמנות למדינה זרה, אלא הוא שם את ארצו בראש סדר העדיפויות. לעומת זאת, קרלסון האשים את וייס בכך שהיא "פועלת בגלוי למען מדינה זרה".
לטענתו, הדאגות היחידות שלה אינן נוגעות לארצות הברית, אלא לגורלה ולעושרה של אותה מדינה אחרת כשהוא רומז לישראל. הוא הגדיר את התנהגותה כ"פסיכולוגיה מוזרה", שבה היא משליכה עליו את התכונה המאפיינת אותה עצמה, וטען כי נדרשת עזות מצח רבה מצדה להאשים אותו בהיותו אנטי-אמריקאי.
בהמשך דבריו, הרחיב קרלסון את הביקורת שלו וכלל בה את המיליארדר ביל אקמן היהודי, אותו השווה לוייס. קרלסון ציין כי אקמן מחזיק בהון של כ-8 מיליארד דולר, אך כינה אותו "טיפש" ו"חסר יצירתיות לחלוטין".
לטענת קרלסון, העובדה שאנשים כמו אקמן ווייס מגיעים לעמדות כוח וניהול במוסדות הגדולים ביותר מוכיחה כי המערכת "מכורה" ואינה מבוססת על כישורים. הוא טען כי בעולם הוגן ומריטוקרטי, ווייס לא הייתה מתקדמת מעבר לתפקיד מזכירה, והוסיף בעוקצנות כי הוא נמצא בתחום התקשורת עוד מאז שווייס ינקה חלב.
קרלסון המשיך לתקוף את האינטליגנציה של השניים, כשהוא מכנה את וייס "אידיוטית" ו"חסרת ידע", ואף ציין כי היא לא ידעה מי הוא אסד. הוא תיאר את המצב כ"תרגיל השפלה" לציבור, שבו המערכת מקדמת אנשים חסרי כישרון רק כדי להראות שכישרון אישי אינו חשוב.
המנחה הציג טיעון פילוסופי לפיו היצירתיות היא התכונה המבדילה את בני האדם מבעלי החיים ומקרבת אותם לאלוהים, אך החברה הנוכחית "הפוכה" ומענישה יצירתיות. הוא תיאר את וייס כאדם "הכי פחות יצירתי" וכדמות "רובוטית" שרק חוזרת על דפי מסרים. קרלסון סיכם ואמר כי הכעס שלו אינו נובע מכך שווייס "אוהבת את ישראל" או מכך שהיא מבקרת אותו, אלא מכך שאדם חסר יצירתיות לחלוטין מגיע לראש הפירמידה.
התרעות פיקוד העורף