לדבריו, בימים הראשונים שלאחר הטבח התקיימו מגעים בין פת״ח לחמאס, כאשר בפת״ח נשאלה השאלה: “מה אתם רוצים שנעשה?”. עם זאת, בחמאס, לפי אל־מצרי, התגבש באותה עת קונצנזוס שלא לספק לאבו מאזן “חבל הצלה” פוליטי, מתוך הערכה כי זמנו הפוליטי תם וכי הוא מחפש דרך לשרוד.
אולם במקום לנצל את ההזדמנות, טען אל־מצרי, הנשיא וסביבתו הקרובה הסיקו כי מדובר בסימן לכך שחמאס מצויה במצב רע ועל סף קריסה, ולכן לא ניתנה תגובה ממשית. לדבריו, ההזדמנות לאחדות בתקופת סינוואר הייתה גדולה במיוחד, והוא הטיל על הנשיא אחריות מרכזית להחמצתה.
אל־מצרי, שהיה מעורב בהכנות לבחירות 2006, תיאר כיצד הנהגת פת"ח והנשיא שגו בהערכת כוחו של חמאס. לדבריו, ההנחה הרווחת הייתה שחמאס ישאר במיעוט, ולכן ניתן יהיה להכיל אותה ולשלוט בה במסגרת המוסדות הפלסטיניים. בתחילה התנגד הממשל האמריקאי לקיום הבחירות, אך משלחת מהאש״ף שכנעה את הבית הלבן כי חמאס לא יהפוך לגורם דומיננטי. “הם שאלו: ‘בלי חמאס, כמה תשיגו?’ – והאמינו לנו”, סיפר.
אל־מצרי הציג גם ניתוח של הפילוגים הפנימיים בתוך חמאס. לדבריו, כבר עם הקמת הארגון התקיימו חילוקי דעות בתוך האחים המוסלמים עצמם, כאשר חלק סברו שיש להתמקד בדעווה ובהקמת ח’ליפות לפני המאבק הלאומי. הוא הבחין בין זרם לאומי, בהובלת סינוואר וקבוצתו, שהעדיף אחדות לאומית, שיפור היחסים עם מצרים והתמקדות בהשגת מטרות לאומיות, לבין זרם אידיאולוגי המזוהה עם חאלד משעל ומוסא אבו מרזוק, בעל נטייה דתית מובהקת ואמונה בתהליך מדיני בשלבים. “ההבדל אינו רק בתוכנית המדינית”, אמר. “זה מאבק על שלטון".
אל־מצרי סבור כי קיום בחירות בשנת 2021 היה עשוי לייצר הנהגה חדשה ומפה פוליטית שונה, ואולי אף למנוע את ההסלמה. לדבריו, להחלטות שהתקבלו נוספו גורמים כמו סוגיית האסירים, המצב הכלכלי בעזה וביקורת פנימית בתוך חמאס על אופן הניהול.
בהתייחסו להיעדר האחדות הפלסטינית, הצביע אל־מצרי על שורה של חסמים מבניים. לדבריו, אחד המרכזיים שבהם הוא הימנעות שיטתית מדיון מהותי בפרויקט הלאומי, תוך דחיית שאלות היסוד של חזון, יעד ודרך. חסם נוסף הוא הפיצול בין לגיטימיות מוסדית לפופולריות ציבורית, המקשה על צמיחתה של הנהגה מאוחדת. הוא ציין גם אליטיזם פוליטי, שלדבריו מותיר יוזמות רבות במעגלים מצומצמים ואינו מחלחל לציבור הרחב, וכן היעדר ביקורת עצמית ונטייה להתמקד בהצלחות בלבד, ללא בחינה אמיתית של כישלונות.
בסיום הראיון הזהיר אל־מצרי מפני תרחיש שבו יושג הסדר גרוע אף מהסכמי אוסלו, והביע חשש מהסכמות שעלולות להחליש עוד יותר את הייצוג הפלסטיני.