המחסור במים ב־50 השנים האחרונות איננו תוצאה של גורם יחיד, אלא נובע משילוב בין תהליכים טבעיים לבין דינמיקות פוליטיות. מצד אחד, גידול האוכלוסין וההתפשטות העירונית הובילו לעלייה משמעותית בביקוש למים והפעילו לחץ גובר על המשאבים הקיימים, שגם כך דלים. מצד שני, שינויי האקלים גורמים לבצורות ממושכות, תהליכי מדבור וירידה בכמות המשקעים - תופעות שמצמצמות באופן ניכר את מקורות המים הזמינים. למציאות הזאת מצטרפת בעיה נוספת: ניהול לקוי ולא חסכוני של משקי המים במדינות רבות, לצד היעדר תשתיות מתאימות שיכולות לאגור ולשמר את המשאבים ההולכים ומידלדלים.
נוסף על הגורמים הללו, קיימים גם תהליכים מעשיים ומקומיים שמחריפים את המצב - בין השאר חפירת בארות פיראטיות, גניבת מים ומכירתם לאוכלוסייה במחיר מופקע, והיעדר מתקני התפלה במדינות שבהן מצוקת המים קשה במיוחד. שימוש יתר במים - במיוחד בחקלאות ובתעשייה, הצורכות כמויות גדולות של מים מתוקים - מגביר את הלחץ על המאגרים ומדגיש את הצורך בטכנולוגיות יעילות יותר.
לכך מצטרפות גם פעולות כמו בניית סכרים והסטת זרימת מים למדינות שבמורד הזרם, זיהום מקורות מים באמצעים טבעיים או יזומים, וכן שליטה הידרוגיאוגרפית: מצב שבו למדינות מסוימות יש יתרון בשל מיקומן הגיאוגרפי המאפשר להן שליטה על מקורות נהרות משותפים.
מי התהום חשובים במיוחד, מאחר שהם מספקים כמחצית ממי השתייה בעולם, ונחשבים למקור טבעי שבדרך כלל איכותו גבוהה ובטוחה יותר. מעבר לכך, הם מספקים כ־40% מכמות המים המשמשים להשקיה העולמית - נתון קריטי במיוחד באזורים יבשים. אולם לצד חשיבותם הגדולה, משאבי מי התהום ניצבים בפני שורה של אתגרים חמורים, וזיהום הוא אחד המרכזיים שבהם: מי תהום עלולים להזדהם מנגר ביוב, מכימיקלים חקלאיים ותעשייתיים ומדליפות דלק. אתגר נוסף הוא דלדול האקוויפרים - תוצאה של שאיבה מוגזמת שאינה מאפשרת למאגר להתחדש באופן טבעי.
פגיעה בייצור החקלאי
ההשלכות של משבר המים נוגעות באופן ישיר לחיי היומיום הן ברמת האזרחים והן ברמת המדינה. המחסור במי שתייה נקיים, בעיקר באזורים הסובלים ממיעוט משקעים, מוביל לעלייה חדה במחירי המים עד כדי מצב שבו ליטר מים מתומחר כמו ליטר דלק ואף יותר. גם סכסוכי גבול ושיט מתעצמים כאשר נהרות המשמשים כגבול בין מדינות מתייבשים. במקרים מסוימים אף עולה האפשרות שמשברי מים עתידיים עלולים להסלים לסכסוכים מזוינים.
למשבר המים יש גם השלכות על הביטחון התזונתי. הירידה בכמות ובאיכות המים פוגעת ישירות בייצור החקלאי. לצד זאת, מחסור במים נקיים יוצר תנאים להתפשטות מחלות - הן בקרב בני אדם והן בקרב בעלי חיים - ומוביל לכשלים בריאותיים רחבים יותר.
עיראק זכתה בעבר לכינוי "ארץ שני הנהרות" - תרגום של המונח "מסופוטמיה" ביוונית - בשל מיקומה בין נהרות הפרת והחידקל. אולם בשנים האחרונות החריפו שינויי האקלים את בעיית מחסור המים בעיראק והפכו לאיום ממשי על המדינה. לפי הערכות, עיראק איבדה כ־60% ממשאבי המים שלה במהלך מאה השנים האחרונות, בעיקר בעקבות פעולותיהן של טורקיה ואיראן במעלה הזרם.
מקורות הגשמים בהרי טורקיה מזינים את נהרות החידקל והפרת, החוצים את הגבול לתוך סוריה ומשם לעיראק. כאן נכנסת לתמונה גם טהרן, שביצעה מהלכים משמעותיים המשפיעים ישירות על עיראק: היא מילאה את סכר כרכה וניתקה כ־90% מאספקת המים שיועדה לשטח עיראק, ואף הסיטה את מסלולם של יותר מ־42 נהרות ופלגים מרכזיים חזרה לתוך שטחה. גם טורקיה נוקטת מדיניות הכוללת סדרה של פרויקטים בדרום־מזרח אנטוליה, בהם סכר אטאטורק וסכר איליסו היושבים על נהרות החידקל והפרת. סכרים אלה הפחיתו את חלקה של עיראק בכ־70% מכמות המים שהיו אמורים לזרום אליה.
המציאות ברורה: טורקיה שולטת במקורות הנהרות, וכוח זה מאפשר לה להשפיע באופן ישיר על כמויות המים הזמינות לעיראק. התוצאה היא משבר מים עמוק בעיראק, הפוגע בשלוש זירות מרכזיות - חקלאות, שתייה וייצור אנרגיה.
נמנעים ממלחמות, בינתיים
סכר התחייה הגדול, או סכר הרנסאנס האתיופי הגדול, הוא הפרויקט ההידרו־אלקטרי הגדול ביותר באפריקה. אתיופיה הכריזה ביולי 2025 על השלמת העבודות, וב־9 בספטמבר נחנך הסכר רשמית במעמד ראש הממשלה אביי אחמד. זהו הסכר הגדול מסוגו ביבשת, בעל קיבולת ייצור של 5,150 מגה־וואט, אך הוא נבנה והופעל ללא הסכם מחייב עם מצרים וסודן בכל הנוגע לחלוקת מי הנילוס.
ב־23 במרץ 2015 חתם הנשיא המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי על "הסכם העקרונות" בנוגע לסכר התחייה. ההסכם לא קבע חלוקה מחייבת של מי הנילוס בין המדינות ולא עצר את בניית הסכר. החתימה עוררה ביקורת חריפה בתוך מצרים. מתנגדיו של א־סיסי טענו כי מדובר ב"טעות היסטורית" שהעניקה לגיטימציה לסכר מבלי להבטיח את זכויותיה של מצרים בנהר.
אף שבשנת 2025 חוותה מצרים דווקא הצפות שנגרמו משחרור מים מהסכר האתיופי, הבעיה המרכזית בעינה עומדת: אין הסכם מחייב בין מצרים לאתיופיה על אופן חלוקת המים. אתיופיה מחזיקה בכוח העליון בסכסוך - היא זו ששולטת בסכר, וביכולתה לקבוע את קצב מילוי המאגר ואת אופן שחרור המים.
משבר המים בסהר הפורה ימשיך להוות מוקד מתיחות בין המדינות באזור, אך "מלחמות מים" נראות כרגע רחוקות מהתרחשות. כך למשל האשימה עיראק יותר מפעם אחת את טורקיה ואת איראן ב"גניבת מים" באמצעות סכרים והסטות נהרות. גם מצרים חווה מתחים דומים סביב הסכר האתיופי הגדול. המצרים הגדירו את הסכר כ"איום קיומי" וכ"נשק מים" בידיה של אתיופיה, ואיימו בעבר בצעדים צבאיים, כולל הפצצת הסכר.
מצוקת המים תחריף בשנים הקרובות, בשל השינוי באקלים, גידול האוכלוסייה וסיבות נוספות. עם זאת, מדינות כמו עיראק ומצרים נמנעות כיום מלהיכנס למלחמות ישירות ומעדיפות לנהל את סכסוכי המים בדרכים דיפלומטיות, כפי שעשו עד כה.
התרעות פיקוד העורף