אבל לא רק התפריט הפתיע אותם. גם המפגש עצמו, בתוך כלא ביטחוני, היה בלתי נתפס. המחאה נמחצה, חברים ופעילים נכלאו, והונג קונג - תוססת כתמיד אך שונה לעד. גם לאי עצמו השתנה: האיש שכונה בעבר "פאטי לאי" איבד ממשקלו ונראה שברירי יותר, כך פורסם ברשת BBC.
עיתון, אידאולוגיה וחוק ביטחון לאומי
לאי נהג לומר שהוא חב את חייו להונג קונג. למרות אזרחות בריטית, סירב לעזוב. "קיבלתי את כל מה שיש לי מהמקום הזה", אמר ל־BBC שעות לפני מעצרו ב־2020. "זה הכפרה שלי", הוסיף בקול חנוק. את המחויבות הזו שילם בחירותו.
אמונה, בדידות ושלום פנימי
עוד ב־2022, רגע לפני שוונג וצ'אן עזבו את הכלא, ביקש מהם לאי להתפלל עמו. אמונתו הקתולית, כך סיפרו, העמיקה במהלך תקופת הבידוד - סידור שהוא עצמו ביקש. הוא התפלל כשש שעות ביום, צייר דימויים של ישו ושלח אותם לחבריו. "גם כשהוא סבל, הוא לא התלונן ולא פחד", אמר וונג. "הוא היה שלם".
שלום פנימי לא היה מאפיין מרכזי בחייו של לאי. לא כאשר נמלט מסין בגיל 12, לא כאשר טיפס בעמל רב במפעלי טקסטיל, ולא כאשר בנה אימפריית תקשורת שנכנסה לעימות ישיר עם בייג'ינג. עבורו, הונג קונג הייתה כל מה שסין לא הייתה: קפיטליסטית, חופשית, מלאה הזדמנויות.
מהשוק החופשי למחאה
לאי הגיע להונג קונג מסין של מאו דזה־דונג, לאחר שמשפחתו סומנה כאויבת מעמדית ואמו נשלחה למחנה עבודה. כנער עבד במפעל כפפות, למד אנגלית, ובשנות ה־20 לחייו כבר ניהל מפעל טקסטיל. בהמשך ייסד את רשת האופנה Giordano, חלוצת ה"אופנה המהירה", ואף ייעץ ליזמים יפנים, בהם מייסדי יוניקלו.
טבח טיאננמן ב־1989 היה נקודת מפנה. לאי הפך למבקר חריף של בייג'ינג, הדפיס חולצות עם סיסמאות פרו־דמוקרטיות, ועמד במרכז מחאות הזדהות. מאז, היה שחקן פעיל בתנועת הדמוקרטיה בהונג קונג, מהפגנות "המטריות" ב־2014 ועד ההתפרצות האלימה של 2019.
המשפט, ההכרעה והעתיד
מאז סגירת Apple Daily ב־2021, רבים מתושבי הונג קונג עזבו את העיר. מבקרי המשטר טוענים כי חופש הביטוי דוכא והאוטונומיה צומצמה דרמטית, בניגוד להבטחות שניתנו עם החזרת הונג קונג לסין ב־1997. משפחתו של לאי ממשיכה לדרוש את שחרורו, תוך שהיא מצביעה על מצבו הבריאותי, אך בקשותיהם נדחו.
התרעות פיקוד העורף