כאשר ראיינתי אותו, כשבוע וחצי אחרי האירוע, ציפיתי לשמוע כעס. במקום זאת, הוא הציע תובנה שקטה יותר, ואולי דווקא נפיצה יותר: "אני מרגיש חי".
מי שעוקב אחרי אוסטרובסקי מכיר את הטקס הקבוע שלו: כל יום שישי, כמו שעון, עולה תמונה שלו עם ארוחת בוקר ישראלית לתפארת. שולחן עמוס כל טוב שמצליח להיראות בו-זמנית מוגזם וכל כך ביתי. הוא תמיד מוסיף משפט קצר על הטוויסט המיוחד של אותו שבוע - המרכיב הסודי, הנגיעה המקומית, הפרט הקטן שהופך אוכל לזהות. עבורו, זה הקוד לשייכות. זו ההתעקשות שחיים יהודיים הם לא רק כותרות זועקות בעיתון, אלא גם שולחן ערוך ומשפחה. וזה בדיוק מה שהפך את השיחה הזו למטלטלת כל כך.
"זה החוף שלי"
אוסטרובסקי גדל בבונדיי. "זה האזור שלי. זה החוף שלי. אלה האנשים שלי", הוא אמר לי, מתאר את המקום לא כאתר תיירות אלא כבית. כאמור, הוא חי בישראל יותר מעשור וחזר לאוסטרליה רק לפני שבועות אחדים.
החזרה לא הייתה בריחה מהישראליות או מהציונות. זו הייתה בחירה להילחם מחזית אחרת, ואולי להעניק למשפחתו קצת שקט. הוא סיפר לי על הרגע שבו בישר לילדיו על המעבר. הבת הגדולה שלו הביטה בו בעיניים מתחננות ושאלה שאלה שקיפלה בתוכה ילדות ישראלית שלמה: "אבא, זה אומר שאין יותר 'בומים'?" היא התכוונה לרקטות, לאזעקות, לריצה לממ"ד. אוסטרובסקי הבטיח לה שאוסטרליה תהיה "נורמלית". "קורע אותי מבפנים שטעיתי", הוא הודה באוזניי.
הרגע שבו הלילה התהפך
אוסטרובסקי תיאר סצנה שהייתה אמורה להיות פסטורלית: משפחות, ילדים, נרות חנוכה. רגע של שמחה יהודית בפרהסיה, שמרגיש שברירי גם בימים כתיקונם. אשתו ושתי בנותיו התיישבו בדיוק כשהטקס עמד להתחיל. הוא התרחק רגע להביא אוכל, מתכנן לחזור מייד. ואז הגיעו הבומים. במשך שניות ארוכות המוח שלו ניסה לתייק אותם תחת "שגרה": בלונים שהתפוצצו, זיקוקים, הפעלה לילדים. ואז נפלה ההבנה. זה לא אף אחד מהם.
אוסטרובסקי הבין כמעט מייד שהפציעה שלו רצינית. לא בגלל הכאב, אלא בגלל הדם. "זה לא טפטף", הוא שחזר, "הדם פשוט פרץ החוצה". בתוך המהומה, זר שעמד לידו קרע את החולצה של עצמו כדי שאוסטרובסקי יוכל ללחוץ אותה לראשו ולעצור את הדימום. הוא הוסיף שהאדרנלין ברגעים כאלה הוא משכך כאבים מתעתע; רק בדיעבד הוא קלט כמה דם איבד. כשהגיעה לבסוף ההודעה שהם בריאים ושלמים, משהו בתוכו השתחרר, ולא בצורה ששום נאום פוליטי יכול לצפות.
"אני לא האדם הכי דתי בעולם", אמר לי אוסטרובסקי, ונשמע כמעט מופתע מעצמו, "אבל אחרי ששמעתי שהם בחיים, התחלתי לקרוא 'שמע ישראל'".
הוא לא ידע אם אלו יהיו מילותיו האחרונות. הוא לא ידע להסביר למה דווקא המילים האלו. הוא רק ידע שזה קרה, אינסטינקטיבית. כאילו משהו עתיק וקדום יותר מכל אידיאולוגיה תפס פיקוד.
ראיינתי הרבה אנשי ציבור שיודעים "לארוז" טראומה לסיפור יפה. זה לא היה המקרה. שמעתי מולי אדם שמנסה להבין את הרפלקסים של עצמו בזמן אמת.
"אני פשוט קלי"
היא לא עצרה כדי להצטלם או לייצר כותרות. היא פשוט עברה פצוע-פצוע, יחד עם חובש מ"הצלה", ניחמה ועזרה. היה חשוב לו שאני, ושאוסטרליה כולה, נדע שגם זה חלק מהסיפור.
כשהמתקפה השנייה מגיעה מהרשת
ואז הגיע הטוויסט המודרני והאכזרי, זה שנשמע סוריאליסטי גם כששומעים אותו ממקור ראשון. בזמן שתמונתו של אוסטרובסקי עם הפנים המדממות רצה ברשתות, החל קמפיין נגדי שטען שהכול מזויף. "זה איפור", כתבו המטקבקים, והלעג הפך לטרנד ויראלי. הוא ראה את התגובות האלה רגע לפני שנכנס לחדר הניתוח.
"חלק בי בכלל לא רוצה לתת במה לשנאה החולנית הזו", הוא אמר, אבל מיד חידד: זה לא סתם טרולים, זה קמפיין מאורגן. ואז הוא אמר משפט שצריך להדהד במסדרונות של כל רשת חברתית: "למילים יש השלכות אמיתיות". כשמשאירים את הרעל הזה ללא פיקוח, הדרך לאלימות פיזית קצרה מאוד. הטיעון של אוסטרובסקי כבר לא היה תיאורטי. הוא היה כתוב בדם.
"כישלון מנהיגותי קולוסאלי"
ככל שהשיחה התקדמה, הוא חזר להיות "ארסן אוסטרובסקי" שרבים מכירים: חד, ממוקד, וחסר סבלנות למריחות. הוא תיאר את הזינוק המבהיל באנטישמיות באוסטרליה מאז שבעה באוקטובר, ואת הריטואל הקבוע והמעייף: הצהרות דאגה, הבטחות לבדיקה, ואז - כלום ושום דבר. "זה לא כישלון של מודעות", הוא קבע נחרצות. "זה כישלון מנהיגותי טוטאלי".
הוא לא מחפש עוד תנחומים, אלא ועדת חקירה ממלכתית. לדבריו, הבעיה היא לא מודיעין, אלא רצון פוליטי. "יכולים להיות לכם החוקים הכי טובים בעולם", הוא אמר לי, "אבל הם חסרי משמעות אם אין אומץ פוליטי לאכוף אותם".
טלפון מהנשיא וסופגנייה במיון
התשובה של אוסטרובסקי הייתה חדה כתער. "חמאס, חיזבאללה, איראן - הם לא הזיזו אותי", הוא אמר. "אז בטח שהאנטישמים והטרוריסטים האלה לא יזיזו אותי". זה נאמר כנדר, לא כסיסמה: "שום טרוריסט בעולם לא יגיד לי איך לחיות או איפה לגור".
כשנפרדנו, הוא סיכם את התחושות במשפט שהרגיש כמו המשאלה הכי כנה שיכולה להיות אחרי טראומה. "אנחנו נסתפק בקצת שגרה", הוא אמר, והודה ל"ג'רוזלם פוסט" על הבמה למצב האנטישמיות באוסטרליה.
ובתוך כל זה, נשארה התמונה של ארוחת הבוקר ביום שישי. השולחן הישראלי, הכיתוב הקטן. תזכורת שהניצחון האמיתי הוא לא לחיות בחירום לנצח, אלא להילחם מספיק חזק כדי להרוויח ביושר את הזכות להיות משעממים. או כמו שאוסטרובסקי אמר במשפט שפתח את השיחה ולא עוזב אותי מאז: "אני מרגיש חי".
התרעות פיקוד העורף