מעצמות אזוריות, למעט ישראל, אינן מגלות רצון להוביל יוזמה צבאית או פוליטית נגד הארגון, שכן חמאס שומר על אחיזה עמוקה בקרב האוכלוסייה המוסלמית באזור הרואה בו שלוחה טבעית של המאבק הפלסטיני. האליטות השלטות, בפרט במונרכיות המפרץ, חוששות ממשבר לגיטימציה פנימי אם ירחיקו את הציבור הרואה בסוגיה זו דבר מקודש.
עם זאת, הנשיא טראמפ מתואר כפרגמטיסט שאינו מעוניין להרחיק לחלוטין את אוכלוסיות האזור מהשפעת ארה"ב. מטרתו היא ליצור סטטוס-קוו בר-ניהול בעזה, הנתמך על ידי שחקנים המסוגלים לתחזק אותו. המסגרת שהציב הנשיא מייצרת משא ומתן רציני ומאלצת שחקנים אזוריים להתאים את עמדותיהם.
בנוף משתנה זה, אנקרה מפעילה לובי אגרסיבי לקבלת תפקיד בכוח הייצוב הבינלאומי. המהלך מונע מצרכים גיאופוליטיים דחופים ולא רק מרומנטיקה היסטורית. טורקיה חשה בלחץ הנובע מעמדתה ההגמונית של ישראל המגבילה את מרחב התמרון של מעצמות אחרות, וכן מהצורך להבטיח את האינטרסים שלה בסוריה ובלבנון.
במקביל, בעוד סעודיה משתמשת ב"תיק הערבי" לניהול ענייני פנים במסגרת חזון 2030, טורקיה מבקשת להתאים את מדיניות החוץ שלה לממשל הנכנס של הנשיא טראמפ ולמצב עצמה כמתווכת חיונית המסוגלת לספק תוצאות לארה"ב. לפי הניתוח, לגיטימציה היא המשאב הנדיר ביותר בעזה שלאחר הסכסוך. טורקיה מחזיקה בהון ייחודי ובאמון מצד הפלסטינים, אשר בניגוד לחלקים אחרים בעולם הערבי, אינם נוטרים טינה למורשת העות'מאנית. נוכחות טורקית תיתפס כערבות ליציבות ולא ככיבוש.
מבחינה אסטרטגית, אנקרה נחושה לעצב את הגיאופוליטיקה של מזרח הים התיכון לטובתה, לאור ההתייצבות המתחזקת בין יוון, קפריסין וישראל. למרות שהיחסים בין טורקיה לישראל סבלו מחוסר יציבות מבנית מאז שנות ה-50, עימות ישיר נראה לא סביר כיוון ששתי המדינות פועלות תחת המטרייה הביטחונית האמריקאית. היסטורית, טורקיה אינה חדשה בזירה זו, שכן היא תרמה בעבר לכוח שלום בחברון לאחר הסכמי אוסלו ב-1997.
התרעות פיקוד העורף