ולבסוף, האירוע הטראגי הצית חשבון נפש נוקב וסערה פוליטית בתוך מפלגת הלייבור האוסטרלית, הנדרשת כעת להתמודד עם האשמות קשות בדבר אנטישמיות ורטוריקה מסיתה בתוך שורותיה. שילובם של גורמים אלו מצייר תמונה של משבר רב-ממדי, שבו כישלונות מקומיים, מגמות טרור עולמיות ומתיחות פוליטית התנקזו לכדי אירוע רב-נפגעים אחד.
מאז מתקפת הטרור בישראל ב-7 באוקטובר והמלחמה בעזה שבעקבותיה, האנטישמיות הפכה למגפה בסידני ובמלבורן. הפגנות אנטי-ציוניות, השחתת עסקים בבעלות יהודית, השלכת מטענים לעבר בתי כנסת וריסוס כתובות נאצה הפכו לדבר שבשגרה. האקלים הזה, שבו "יותר מדי חלונות נשברו ויותר מדי איתותים נשלחו", הכשיר את הקרקע לאלימות.
ההיסטוריה של ההתקוממויות מלמדת כי הרגע המסוכן ביותר מגיע דווקא כאשר תנועות ההמונים דועכות. בדומה לטרור השמאל הקיצוני בשנות ה-70 בגרמניה, איטליה ויפן, כאשר ההפגנות נחלשות, הגרעין הקשה של הקנאים פונה לטקטיקות קיצוניות יותר כדי להשיב את המומנטום.
בהקשר המזרח-תיכוני הרחב, המלחמה רחוקה מהכרעה והשקט היחסי הוא מתעתע, המלחמה בין ישראל לברית הכוחות האיסלאמיסטים נמצאת בהפוגה שברירית בלבד, והאירועים בבונדי מוכיחים כי הסכסוך שלח גרורות לכל מקום בו נמצאות קהילות יהודיות.
האינטגרציה בין המקורות השונים חושפת תמונה מורכבת ומטרידה: הפיגוע בבונדי אינו אירוע נקודתי אלא שיא של תהליכים גלובליים ומקומיים. הקיפאון במלחמה במזרח התיכון והטרנספורמציה של המחאה הפרו-פלסטינית לטרור אלים פגשו באוסטרליה קרקע פורייה בדמות מדיניות של סובלנות כלפי הסתה ואנטישמיות.
המפגש הקטלני הזה לא רק גבה מחיר דמים כבד, אלא גם הציב מראה מול המערכת הפוליטית האוסטרלית, המחייבת אותה להתמודד עם הקיצוניות שפשתה בתוכה. המסקנה העולה מכלל הדיווחים היא שהמערכה רחוקה מלהסתיים, והיא דורשת ערנות עליונה, השקעה בהגנה אקטיבית, וחשבון נפש עמוק הן ברמה הביטחונית והן ברמה המוסרית והפוליטית.
התרעות פיקוד העורף