ב-1992 התקשר אלי רם אורן, עורך מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, לקח אותי למשרדו של משה ורדי, העורך הראשי, ושניהם שילחו אותי בכל המהירות לסומליה. מלחמת האזרחים שם היתה בהילוך גבוה, ברחבי הארץ היו מחנות פליטים ואנשים שגוועו ברעב. היה להם חוש לפריימים שומטי לסתות. שניהם היו עיתצונאים מהכי טובים שהיו במקומותינו.
טסתי בדרכים משונות והכי מהירות לניירובי שבקניה ושם, אחרי מסע למרכז האו"ם בגיריגרי, קבלתי אישור לעלות על טיסה לביידואה שנמצאת 250 קילומטרים מערבה ממגודישו. ישבתי בקוקפיט וכשהתקרבנו לנחיתה, הנמיך ההרקולס וחלף מעל המסלול בלי לנחות, חוזר ועובר אותו עוד פעם כדי לוודא שאין מכשולים על המסלול ושלא אורבים לנו. המטוס היה עמוס בסיוע. למטה חיכתה הכנופייה שנשכרה על ידי האו"ם על מנת להעביר את הציוד למחסנים תמורת חצי ממנו שלקחו לעצמם. ביידואה היתה מנופצת והרוסה ממלחמת האזרחים בין הפלגים השונים. סומליה, שנחשבה לאחד המקומות הזנוחים, הנחמדים והשלווים באפריקה רבצה מנופצת ואומללה אחרי מלחמת אזחים בת שש שנים של הכול בכול.
הכל התחיל בגלל הגמלים
גמלים בכל החלק הזה של העולם, וסומליה, מקום שיש בו חופים ארוכים עם דגים ופנים הארץ הוא סוואנה גלית ולא מאוד מעניינת, יכולה לשאת עליה את שתי החיות החזקות של אזורים צחיחים וקשים – עזים וגמלים.
באותה שנה תקפה מחלה את הגמלים והייצוא נפסק. הכסף הלא רב שהחזיק את הממשלה אזל, הסעודים שרצו להתערב בפוליטיקה המקומית ולהחליף שליט שלא היה נוח להם סירבו לממן את פשיטת הרגל הסומלית והמרד התפשט בארץ. מלחמת האזרחים גרמה ליצירת כוחות חמושים שונים שמה שעניין אותם היה נשק, כסף וגאת. המלחמה השמה את הארץ, אירגוני הסיוע נאלצו לצאת מהמקום ובצורת, שכן הצרות תמיד מגיעות ביחד, גרמה להתייבשות מקורות המים לאובדן הצאן, הבקר ולרעב נורא.
התמונות ממחנות הפליטים ומרכזי הסיוע היו איומות. אנשים סחטו את הבוץ במקורות המים שנותרו. בתי החולים הצפופים, המטונפים וחסרי האמצעים, התמלאו בפצועים וגוססים, בדרכים הוצבו עשרות מחסומים שבהם עמדו ילדים חמושים בקלשניקובים ואר.פי.גי'י מאינספור מליציותו דרשו מס מכל מי שעבר. יורים בקלות בכל מי שסרב או נחשד בעיניהם. הדרך היחידה היתה לנוע בשיירות קטנות עמוסות בלוחמי מליציה ששילמת לה והיתה חמושה עד שינה. לפעמים שמו אותי על המקלע מאחורה שאעזור בחילוץ.
מוגדישו היה מקום שבו יכולת לנוע רק בליווי חמוש ובלילות הסתגרנו במתחם האו"ם, נותבים אדומים מכלי נשק מערביים או ירוקיים של הקלשניקובים, חוצים את שמי הערב מעל המתחם בו ישבנו, עיתונאים ואנשי האו"ם, אוכלים את מעט האוכל שהיה ושותים וויסקי מספלים.
זה היה המצב בדרום סומליה. הצפון, מה שאנחנו קוראים היום סומלילנד, היה אי של שקט, שכן אחד מארגוני המורדים החליט שהוא מנתק את יחסיו מהדרום.
כך נולדה, או חזרה לעצמה סומלילנד, מדינה שאף אחד לא רצה להכיר בה כי שם היה הכול בסדר והיא סירבה להשתתף במחול השדים של כל מה שקרה (וקורה) בשארית סומליה. והיה בזה היגיון, היגיון דומה למדינה שנמצאת מהצד השני של הים האדום – תימן, שגם בה יש הפרדה גיאוגרפית לגמרי סבירה בין צפון תימן לדרומה. מה גם שיש להפרדה בין סומליה לסומלילנד שורשים היסטוריים.
החלק הדרומי היה שייך לסולטן של זנזיבר עד שנכבש על ידי האיטלקים שהקימו באריתריאה וחלק מדרום אתיופיה של היום את האימפריה האיטלקית שלהם. הבריטים עם חיל משלוח מצרי השתלטו על החלק הצפוני-על סומלילנד, כחלק מהמאמץ שלהם להשתלט על פתחו של הים האדום. במלחמת העולם השנייה כבשו הבריטים את הדרום שבירתו מוגדישו מידי האיטלקים. ולכן ב-1960 הכל הפך באופן מלכותי למדינה אחת עם שבטים שונים שרעיון המדינה המאוחדת די נכפה עליהם בשל גבולות קולניאלים ואינטרסים אימפריאלים. שוב האנגלים.
העצמאות שהתפרקה 26 שניים מאוחר יותר. כמו במקומות אחרים באפריקה, השבטים הסומלים טריטוריאלים וי/ בהם לא מעט מנהיגים שהרצון בכוח בבצע ובשליטה, מוביל להתנגשות.
כשהתפרק הכל, הדרום המשיך לשקוע בנחלי דם והפך לתופת שנלחמת ושותתת דם בתוך עצמה והצפון, שהתחלק לשני חלקים, פונטלנד בחלק המזרחי שנושק לפינה של קרן אפריקה ולסומלילנד שיש לה גבולות עם אתיופיה וג'יבוטי בירתה הרגסה, ויש לה ממשלה מתפקדת, כלכלה סבירה ועיניים רבות חומדות אותה. וגם ישראל.
הקרב על החוף הסומלי
במשך 35 השנים האחרונות סומלינד ופונטלנד, המחוז שממזרח לה ולא אומר שהוא עצמאי אלא מחוז עצמאי בתוך סומליה של מוגדישו, הם אי שקט בקרן אפריקה. לא מעורב במלחמה עם אתיופיה (ששולטת בסומליה של מוגדישו לאחר שמימנה וציידה כוחות של אחד האירגונים, לא מעורבת במלחמה נגד אריתריאה כמו אתיופיה, המעצמה האזורית, נשמצאת בקונפליקט מתמשך עם אריתריאה, ולעומת זאת מנהלת יחסים של גבולות פתוחים עם ג'יבוטי ואתיופיה.
רצועת החוף שלה מוצאת חן בעיני כולם – האתיופים, שאין להם מוצא לים, משתמשים בנמל של ברברה על מנת לייבא ולייצא. הכביש עליו נסעתי בשבוע שעבר, בין הרר שבאתיופיה לאדיס, היה עמוס במאות משאיות איטיות שטיפסו מהרר לכיוון הבירה האתיופית. אתיופיה לא באמת מתנגדת לעצמאות והכרה בסומלילנד, יש להם אינטרס גדול שתהפוך לעצמאית ויתרה מכך, גם הם, כמו ישראל, יכולים להתנות הכרה בכך שברברה יהפוך לנמל אתיופי.
מי במים ומי באש
אבל ישראל לא לבדה. טורקיה של ארדואן, בכמעט 20 השנים של אחרונות, עושה מהלכים גדולים על מנת להשתלט על חופי אפריקה- הם שולטים על חלקים לא מעטים של לוב בעזרת תמיכתם בממשלה המקומית וביועצים צבאיים וצבא ג'יהדיסטי שגייסו בסוריה ועירק, הטורקים מעוניינים בבסיס בעזה על מנת לאיים ולשלוט בפתחה של תעלת סואץ ולאיים על ישראל והם אימנו וסיפקו ציוד ונשק לממשלת מוגדישו (שם עדיין נמשכים הקרבות בין הפלגים –אלו שמממונים על ידי האתיופים מול אלו שבחסות הטורקים).
גם האמירויות בתמונה, והאמירתים, שיש להם הרבה כסף וקנו את מיטב הארסנל האמריקני, רוצים שליטה בים האדום. הם חתכו להם חתיכה מתימן כרגע ורואים בסומלילנד טריטוריה שלהם. ולכן המתנגדים הגדולים להכרה הישראלית בסומלינד הם המצרים – שרואים בהשתלטות הישראלית איום על עצמאותם ועל נתיבי הסחר שלהם (ולכן אישור הסכם הגז המחורבן שחתמה ישראל עם מצרים, הוא כניראה אתנן ישראלי לכך שהמצרים לא יעשו יותר בעיות ממה שהם עושים), הטורקים שמתחרים עם ישראל על הים האדום וכמובן הרוסים, בעלת בריתם של האירנים, שרואים בישראל בת ברית של ארצות הברית.
סומלילנד ישבת על צומת חשובה וקריטית. חוץ מזה אין לה הרבה מה להציע. היא חיה מהפחדים של כולם. יש לה חופים יפים, שוניות נהדרות, גמלים, עיזים ולא הרבה מעבר לכך. אבל היא יושבת במקום הנכון. והשבטים הסומלים תמיד ידעו לסחוט את נתיבי השיט. מאז שהתפוררה סומליה לשלוש חתיכות, צמח בה גם ענף השוד הימי. שלוש המעצמות – ארצות הברית, רוסיה וסין. נכנסו למלחמה בהם בהצלחה לא קטנה.
כשהדיג הופך לכלי שליטה עולמי
המעניינת והמאיימת מכולם היא סין. סין החלה כבר לפני 25 שנים לקנות חלקים נרחבים באפריקה – משאבים תמורת השקעות ופיתוח. לסינים יש היום את הצי הגדול בעולם וגם מבחינת יכולות, הם הולכים ומשתווים לאמריקנים. אבל לא מדובר רק בצי צבאי, אלא גם בצי של ספינות דיג הגדול בעולם. הסינים דגים לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי במערב האפריקה מנצלים את חולשתה של מאוריטניה, סומליה ופונטלנד, שאין להן שום יכולת להתנגד לצי שחורש את ריצפת הים הערבי (או האוקיאנוס ההודי המזרחי) ושולח את תוצרתו לשוקים הרעבים של סין. הסינים משתלטים על מאגרי החלבון של העולם, עובדים על פי תוכנית ארוכת טווח והם לא רוצים את ישראל בסביבה. הסינים רואים בנו (כמו הרבה אחרים לטוב ולרע), שלוחה אמריקנית.
היה רעיון יפה אם ישראל היתה מקימה סוף סוף צי דיג שמספק דגים טריים מחופי הים הערבי למטבח הישראלי. אבל אצלינו זה רק תעשיות נשק שאי אפשר לאכול אותן.
הסינים מחזיקים בסיס בג'יבוטי. כמו כל מעצמה שמכבדת את עצמה. הג'יבוטים, מדינה שיש בה תערובת של סומלים, אפארים ואורומו, היא הכספומט המקומי שחי מהנמל הנפלא במפרץ. שם הכסף הגדול. שם נמצאים כל נציגי המעצמות שמרגלות ומנסות לשים רגלים אחת לשנייה. הסינים הם אלו שבנו את המסילה החדשה בין ג'יבוטי לאדיס. רשת המשי הסינית נפרשת על פני רובה של אפריקה ובמקומות רבים מצטלבים האינטרסים.
במארג הזה, הסינים אולי לא אוהבים אותנו, אבל הם בעימות חזיתי עם הטורקים. שכן הם נלחמים בטורקים מלחמה כלכלית במרכז אסיה וזועמים עליהם שכן הטורקים שלחו נשק ומדריכים לאויגורים במערב סין על מנת לקרוע את המחוז הסיני המערבי מהם. לסינים איבה עתיקה לשבטים הטורקו-מונגולים.
שלוש סומליות, אמת אחת
וסומלילנד? כל מה שתשמעו נגד ההכרה בעצמאותה של סומלילנד הם דיברי צביעות והבל. אין שום בעיה שזו תהיה מדינה עצמאית – זה מקום שחי לעצמו כבר 35 שנים בשלווה ותושביו הסומלים העניים- בין אם הם סומלים, אפארים או אורמו, חיים די יפה ביחד ובצניעות. הרוב הגדול בהרגסה הבירה ובנמל של ברברה, האחרים בנוף הסוואנה שמקבלת את גשמי המונסון על הגבעות הנמוכות, על החופים ועל שוניות האלמוגים.
החלוקה כבר קרתה. יש בעצם 3 מדינות במה שהיתה סומליה עד לפני 35 שנה, ואם לומר את האמת – סומליה, שהיתה חלק מהיאמפריה של זנזיבר ותחת שליטת עומן ואז איטלקים ואנגלים ואתיופים, היתה תמיד מדינה של שבטים. ומסתבר שהשבטים של סומלילנד ופוטלנד עושים עבודה טובה בהרבה מאלו של מה שמכונה הממשלה הלגיטימית של מוגדישו שרוב החברות באו"ם מקדשות.
באופן מפתיע, ישראל עשתה מהלך שלא רק שהוא בצד הצדק, אלא שיש לו תועלת אמיתי לכל הצדדים – חוץ מהסינים, הטורקים, הרוסים, האירנים והסעודים שרואים בסומליה טריטוריה שהיא תחת השפעתם. אפשר להבין אותם. וגם אותנו. יפה איך ישראל מצליחה במשחק השליטה רב השני על חופי הים האדום שברובו הוא בצד הישראלי. בסיסים, שדות תעופה, נמלים, יחידות מיוחדות, תחנות של המוסד ותחנות תצפית והתראה.
מסתבר שאנחנו טובים כשאנחנו לא מנהלים את המדינה הפרטית שלנו, אנחנו הרבה יותר מוצלחים בלנהל ולזמום מזימות בינלאומיות.
התרעות פיקוד העורף