עבדול-חוסיין מזכיר כי בראשית שנות ה-50 חתמו סעודיה, תימן ומצרים על ברית הגנה משותפת, שלפיה תקיפה של אחת מהמדינות תיחשב תקיפה של כולן. ואולם, לדבריו, כאשר הגיע רגע המבחן – במהלך משבר סואץ בשנת 1956 – הברית התבררה כנטולת משמעות מעשית. בריטניה, צרפת וישראל תקפו את מצרים, בעוד סעודיה ותימן נותרו מן הצד וצפו במתרחש.
לטענתו, נאצר אמנם הוצג לאחר מכן כמנצח פוליטי, אך בפועל, אלמלא ההתערבות האמריקאית, מצרים הייתה מסיימת את העימות במצב חמור בהרבה, ואף הייתה עלולה לאבד את השליטה בתעלת סואץ.
בהמשך דבריו מצביע עבדול-חוסיין על פרק נוסף, שלדבריו ממחיש את אותו דפוס: מלחמת האזרחים בתימן בשנות ה-60. לאחר מותו של האימאם והפלת המונרכיה, מצרים של נאצר שלחה כוחות צבאיים כדי לתמוך ברפובליקה החדשה. סעודיה, לדבריו, לא התעמתה ישירות, אך פעלה כך שהצבא המצרי יישקע במלחמה ממושכת ומתישה.
עבדול-חוסיין מזכיר בהקשר זה את אמירתו המפורסמת של נאצר, שלפיה "נעל של חייל מצרי שווה יותר מכתר של מלך סעודי", וטוען כי בפועל מצרים שילמה מחיר כבד – בעוד סעודיה הצליחה להשיג את יעדיה מבלי להיגרר לעימות ישיר.
לטענתו, המקרה הזה אינו חריג אלא מייצג דפוס רחב יותר: עולם ערבי שמציג חזית של אחדות, אך בפועל פועל מתוך יריבויות פנימיות, חוסר אמון וחישובי אינטרסים צרים. לדבריו, הפילוג אינו תקלה זמנית אלא מצב קבוע, שמוסווה בשפה של סולידריות ובריתות.
ביקורתו החריפה ביותר מופנית כלפי ההנהגות עצמן. עבדול-חוסיין טוען כי רבים מהמנהיגים אינם פועלים מתוך רצינות מדינית או אחריות לאומית, אלא מתוך רצון לצילומים, למחוות ולמחמאות בינלאומיות. "הם משוכנעים שהם מזעזעים את העולם באמצעות ‘בריתות’", הוא כותב, "בעוד שבפועל אותן בריתות מזיקות למדינות שלהם יותר משהן מועילות".
לדבריו, כל עוד הבריתות האזוריות נותרות הצהרתיות בלבד ואינן נשענות על מחויבות אמיתית, הן ימשיכו לקרוס ברגע האמת – כפי שקרה שוב ושוב בעבר.
התרעות פיקוד העורף