הכישלון הסעודי והתחרות הגלויה
השינוי האסטרטגי בריאד נובע משורה של מיזמים יקרים שלא הניבו הכרעה: הכישלון לכפות תוצאה רצויה בתימן, חוסר היכולת להכניע את קטאר באמצעות בידוד, התשואות האזוריות המאכזבות של "חזון 2030", והיריבות הכלכלית והאסטרטגית הגוברת עם אבו דאבי. קובעי המדיניות הסעודים הגיעו למסקנה כי התנאים בהובלת ארצות הברית, שהפכו את ההלימה עם מדיניות המערב לרציונלית, הולכים ומתפוגגים. "ערב הסעודית אינה פועלת עוד כגורם שמרני המבקש לשמר היררכיה קיימת, אלא כמנהלת רוויזיוניסטית המוכנה לאתגר שותפים ותיקים ולנסח מחדש את עקרונות הפוליטיקה האזורית".
ערב הסעודית מחזיקה בתיק המבוסס על עושר, גודל וסמכות סמלית מתוקף שליטתה באתרים הקדושים לאסלאם. האמירויות, לעומת זאת, מסתמכות על רשתות לוגיסטיקה, נמלים, הון וקשרים עם אליטות, אך חסרות את העומק הדמוגרפי והיכולת לגייס המונים באמצעות נרטיבים דתיים או פופוליסטיים. קטאר מתמחה בייצור נרטיבים (באמצעות אל-ג'זירה) ותיווך, כאשר השפעתה גדלה ככל שהסכסוכים שהיא מעורבת בהם ממשיכים. טורקיה משלבת מקום גיאוגרפי מרכזי עם כוח צבאי קונבנציונלי, וישראל מחזיקה בעליונות טכנולוגית ומודיעינית המאפשרת לה לשבש איומים, אך היא חסרת יכולת להתחרות על לגיטימציה אזורית.
סכסוכי הליבה באזור נסובים כעת סביב שאלת "מצב הסיום" של ישויות פוליטיות שונות. בתימן, האינטרס של ריאד הוא למנוע את התבססותה של ישות דרומית הנתמכת על ידי האמירויות, אשר תשלול מערב הסעודית שליטה על המרחב הימי הסמוך ותמסד השפעה יריבה בגבולה הדרומי. לעומת זאת, אבו דאבי וירושלים חולקות אינטרס בניהול מסדרונות ימיים ואבטחת שיט, העדפה שיכולה להתקיים גם ללא מדינה תימנית מאוחדת.
גם מול איראן ההעדפות אינן חופפות. ישראל שואפת לשינוי משטר ולמיטוט הרפובליקה האסלאמית כך שלא תוכל להשתקם. לעומת זאת, ערב הסעודית ומדינות המפרץ מעדיפות איראן מוחלשת, מבודדת ו"מוכלת", אך לא קורסת. יתרה מכך, ריאד חוששת מאיראן חילונית ומשוקמת כלכלית שתתחרה בה על השקעות מערביות ועל בכורה אזורית. עבור הסעודים, איראן אסלאמית אך מוקצית מחמת מיאוס היא התוצאה הרצויה, שכן היא מצדיקה את ההובלה הדתית של הממלכה ומונעת תחרות כלכלית.
הקפאת הנורמליזציה
ההתנגשות המבנית בין האינטרס הסעודי לבין הדוקטרינה הישראלית יוצרת א-סימטריה במרחב התחרותי. מכיוון שריאד אינה יכולה להתחרות בישראל במישור הצבאי או המודיעיני, היא פונה לכלים עקיפים. מעמדה של ישראל כ"מוקצה" בפוליטיקה הערבית מאפשר לסעודיה להפוך את האמירויות למטרה עקיפה. הקשר הביטחוני והנורמליזציה של אבו דאבי עם ישראל מספקים לריאד הזדמנות למסגר את המחלוקות הגאו-פוליטיות בתימן ובסודן כמאבק על כבוד ערבי ועל האסלאם.
כך, הסוגיה הפלסטינית והעמדה האנטי-ציונית הפכו עבור ריאד למכשיר רב-עוצמה במאבק על ההיררכיה האזורית. זהו התחום היחיד שבו היתרון היחסי של ערב הסעודית, הלגיטימציה הדתית והיכולת לגייס את הרחוב הערב, הוא מכריע מול האמירויות, שחשופה לביקורת פופוליסטית. הקפאת הנורמליזציה עם ישראל והגברת הרטוריקה הפרו-פלסטינית אינן רק עמדות אידיאולוגיות, אלא מהלך מחושב שנועד להחליש את ההשפעה האזורית של האמירויות מבלי לפגוע באג'נדת המודרניזציה הפנימית של הממלכה. ריאד יכולה להמשיך בליברליזציה חברתית בבית, תוך שהיא מפעילה סולידריות אסלאמית ואנטי-ציונית כלפי חוץ כמכשיר של תחרות בין-מדינתית.
התרעות פיקוד העורף