בפתח דבריו, ד"ר כבירי מדגיש כי מדיניות החוץ של טראמפ סובלת מחוסר עקביות בסיסי. "אם רוסיה נתפסת כשותפה של ארה"ב - כפי שמשתמע מהגישה כלפי אוקראינה - אז החשיבות של גרינלנד לביטחון ארה"ב פוחתת", הוא מסביר. "ואם רוסיה נתפסת כחלק מציר לעומתי לארה"ב במסגרת של יריבות גלובלית, אז אין מקום לאף ויתור טריטוריאלי לפוטין בחזית אוקראינה".
לדבריו, במסגרת של יריבות גלובלית אמיתית בין ארה"ב לבין קוראות תיגר אזוריות במזרח-אסיה, מזרח-אירופה והמזרח-התיכון, "יש אכן היגיון אסטרטגי בהרחבת הנוכחות הצבאית האמריקאית בגרינלנד כמו גם בהצבת מרכיבי ביטחון נוספים. אבל היגיון כזה, הנשען על המיקום הגיאוגרפי של גרינלנד - ולטווח ארוך גם על חומרי הגלם שטמונים בה - מחייב את חיזוק נאט"ו כברית המרכזית של ארה"ב, ולא את החלשת נאט"ו".
"הצעת פרוטות עבור טריטוריה חיונית"
באשר לאפשרות של כיבוש צבאי הוא מבהיר: "הסבירות שארה"ב תצא לכיבוש צבאי של גרינלנד הוא פחות מאפסי וחסר היתכנות פנים-פוליטית. לא ברור מה הטעם ברטוריקה מסוכנת של הפרחת איומים ריקים בנושא, שרק יוצרים אקלים שבו ארה"ב נתפסת יותר ויותר כבריון שמסכן את כולם, ולא כמעצמה אחראית וכהגמון שליו שמעניק ביטחון לשותפיו".
אירופה מחמיצה הזדמנות
הוא מציע חלופה קונסטרוקטיבית: "היה ניתן לצפות שהן יניחו על השולחן הצעה לשדרוג משמעותי של הפריסה הצבאית הקיימת של ארה"ב בגרינלנד, תוך חתירה להסכם בדבר ניצול משותף של המשאבים הגולמיים באי לטובת כלל חברות הברית כנגד הציר הסיני-רוסי-אירני".