אומנם, הוא אומר, איראן "איננה נמר של נייר", והטילים הבליסטיים שברשותה "אינם משחק ילדים", אולם לדבריו, בטווח הרחוק יותר, "לחשוב שאיראן מתכננת להשתמש בנשק גרעיני כדי למחוק את ישראל זה מופרך לדעתי".
חשדנות כלפי זרים
הכל מתחיל, טוען פרופ’ שטרנפלד, בחוסר הבנה ובדיסאינפורמציה. החרדה הישראלית מפני איראן, הוא אומר, "טופטפה מלמעלה אחרי עזיבת השאה".
הוא מזכיר כותרת שפורסמה בשעתו בעיתון "דבר" והכריזה שאיראן בונה מחנות ריכוז ליהודים, אף שעורך דין יהודי השתתף בכתיבת החוקה האיראנית באותם ימים. "כמה שנים מאוחר יותר כבר זעקו כותרות העיתונים בארץ שאיראן מתקרבת לפצצת אטום", הוא ממשיך. "אנחנו לא מסוגלים להוריד את הווליום ולחשוב על איראן באופן לא היסטרי. זה קורה משום שאין מגוון קולות, אין אופוזיציה, אין מי שייתן משקל נגד להפחדות ויגיד, ‘אם יש הסכם גרעין, בואו נבחן אותו’. איראן כל הזמן בכותרות, ועדיין הכל מבוסס לא על ידע אמיתי, אלא על חרדות ופרשנויות".
הוא העמיק בלימודיו, סיים תואר שני ואחריו דוקטורט, למד פרסית, "והבנתי שאי אפשר להבין את ההיסטוריה בלי להכיר את התרבות, את השפה, את הטראומה של האיראנים. הם זוכרים את מעורבות הכוחות הזרים באיראן לאורך השנים ואפשר להבין למה זה מעלה את החשדנות כלפי כוחות זרים. כל דבר שקורה כיום מזכיר לאיראנים משהו שקרה להם ועושה אותם חשדנים הרבה יותר".
בספרו החדש, "איראן: החיים עצמם", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "עברית", פרופ' שטרנפלד מציע לכולנו ללמוד קצת על ההיסטוריה, על הפוליטיקה ועל הטראומות שעיצבו את איראן המודרנית.
הוא מתאר בספר את דינמיקת היחסים בין החברה למדינה באיראן, את גלגולי הקואליציות של אנשי הדת עם מעמד הביניים ועם סוחרי הבזאר, את שורשי האיבה האיראנית למערב ואת יחסי ישראל ואיראן בתקופת השאה, יחסים שהובילו, לדבריו, לסולידריות של המהפכה האסלאמית עם המאבק הפלסטיני ולהצבתו בחזית האג’נדה של המהפכה.
הוא מתגורר עם רעייתו ושלוש בנותיהם בארצות הברית כבר 16 שנים ("נסעתי בשביל הדוקטורט, קיבלתי הצעת עבודה ונשארתי. תקענו כאן יתד, ככל שהיהודי הנודד יכול לתקוע יתד", הוא מסביר בחיוך), ומלמד במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת "פן סטייט" בפנסילבניה.
הספר החדש, כמו הרבה דברים אחרים, נולד בימי הסגר הראשון שכפתה על העולם מגיפת הקורונה: "כולם היו משועממים, גם אני, וחיפשתי דרך להפיג את השעמום. הצעתי בפייסבוק קורס מזורז - ארבעה מפגשי זום על ההיסטוריה של איראן המודרנית. בתוך כמה שעות נרשמו מאה איש, והיה כיף. ידעתי שהמצב לא טוב מבחינת מה שיש על המדף בעברית בנושא איראן, אבל לא תיארתי לעצמי שהספר האחרון בעניין פורסם ב-1996. לימדתי כבר עשר שנים את הנושא באוניברסיטה, אז החלטתי שאשב לכתוב את מה שאני מרצה. הנחתי שייקח ארבעה חודשים, ויהיה ספר. בסופו של דבר, הכתיבה נמשכה חמש שנים, כשהאתגר הגדול היה לכתוב לקהל לא אקדמי, לכתוב כך שאנשים אינטליגנטים, בהם אמא שלי, יוכלו לקרוא וליהנות. מעבר לזה, בכל פעם שחשבתי שסיימתי קרה עוד משהו והרגשתי שאני חייב להתייחס אליו. ואז סיימתי באפריל 2025, וקרה מה שקרה ביוני, והוספתי עוד כמה עמודים".
גאווה בתרבות ובזהות
האנשים שחיים באזורים הכפריים, החקלאיים, מסביר פרופ’ שטרנפלד, סובלים בעשור האחרון ממצב כלכלי קשה יותר ונאבקים על סובסידיות. בערים הגדולות, ובעיקר בטהרן ("מגה-פוליס ענק"), רוצים יותר חופש, יותר זכויות פוליטיות וגם את רמת החיים שהייתה ואיננה. מאבקם של אלה, לדבריו, שונה. אינטלקטואלית, הם משתייכים למעמד הביניים, אולם בהיבט החומרי הם נעשו מעמד נמוך. "אחרי יוני 2025 והמערכה נגד ישראל החיים חזרו מהר מאוד לרחובות טהרן", הוא מסביר. "מאות סרטונים הועלו בכל יום ובהם נראו להקות מנגנות ברחובות ובתי קפה הומי אדם. האנשים רוצים לצרוך את איכות החיים הזאת, ליהנות ממנה. הם רוצים את התרבות, את האנרגיה של הקהילה. יש להם גאווה גדולה בציוויליזציה שלהם, במורשת ובזהות שלהם, ולא ברפובליקה האסלאמית. הזהות האיראנית מכילה גם את המיעוטים".
"תיאורטית, זה יכול להוביל להחלפת המשטר", מוסיף שטרנפלד, "אבל לאופוזיציה אין הנהגה אורגנית שיודעת לקחת את המחאה ולמנף אותה להחלפת שלטון מסודרת. ישראל וארצות הברית בונות על חזרת בנו הגולה של השאה, הנסיך רזא כורש עלי פהלווי, והקמפיין בעניין שלו מתחיל לתת דיבידנדים. רוב האיראנים לא היו יוצאים לרחובות בשביל זה, אבל הם מבינים שעדיפה להם הדיקטטורה שלו על פני הדיקטטורה של הרפובליקה האסלאמית. אין חזון דמוקרטי באופק. בטווח הקצר, ייתכן שדיכוי המחאה יצליח לכבות אותה, או שמשמרות המהפכה, שהן הכוח הכלכלי החשוב באיראן, יחליטו שהרפובליקה האסלאמית מיצתה את עצמה, יעשו הפיכה שקטה ויהפכו את איראן לדיקטטורה צבאית. בתסריט כזה, הם ישמרו על נכסיה הפיננסיים והתעשייתיים של איראן והיא תיפתח למערב, ותדמה למצרים ולפקיסטן. אפשרות נוספת, שלה ההיתכנות הכי נמוכה, לדעתי, היא שהמאבק של הכוחות הדמוקרטיים באיראן יצלח - הם כבר קוראים לבחירות פתוחות - ואז נצא לאיראן דמוקרטית. מה שהכי מפחיד את האיראנים זה התפוררות החברה ומלחמת אזרחים, בדומה למה שקרה בסוריה ובלוב. כאוס כזה, שמתוכו צמח דאע"ש בעיראק, הוא תמרור האזהרה הגדול שלהם. מהלך לא נכון עלול להוביל לזה".
התרעות פיקוד העורף