בין זיכרון למעשה: השליחות הבלתי נגמרת של הארלי ליפמן

לקראת יום השואה הבינלאומי שיתקיים שבוע הבא מעריב ערך ראיון בלעדי עם היזם היהודי הארלי ליפמן ,בעולם שבו הטכנולוגיה דוהרת קדימה והזיכרון ההיסטורי לעיתים דוהה מאחור, הארלי ליפמן (Harley Lipman) מצליח לגשר על הפער. הוא איש עסקים מצליח, טכנולוג בנשמתו ומנכ"ל חברת כוח אדם גלובלית, אך ככל שהשיחה שלנו מעמיקה, מתברר שהמנוע האמיתי שלו אינו רווחים או מניות, אלא הבטחה עתיקה שקיבל מסבתו: לעולם לא לשכוח, ותמיד לעזור למי שלא יכול לומר תודה.

נפגשנו בפתח שנה חדשה, רגע לפני שליפמן ממהר לעוד כנס , ולסדרת פגישות עם מקבלי החלטות. למרות לוח הזמנים הצפוף, כשהוא מתחיל לדבר על הפרויקט שלו בפולין, הזמן עוצר מלכת.

החוב שאי אפשר להחזיר

"עבור כל אחד מילדיי, בחרתי לציין את בר או בת המצווה שלהם במשהו בעל משמעות עמוקה," מספר ליפמן. "עבור בתי הבכורה, לקחתי על עצמי בית יתומים שעמד להינטש. זה היה לפני 27 שנים. מאז, ליוויתי מעל ל-30 ילדים עד לסיום הלימודים באוניברסיטה. אנחנו בקשר הדוק איתם עד היום".

לילדה השנייה לקחתי הבובת היהודיות שנמכרו בפולין והיו עשוי מדפי ספר תורה ושיכמתי אותם לספר תורה חדש .אך הפרויקט שהפך למשימת חייו הגיע עם בר המצווה של בנו. ליפמן החליט להתמקד בזווית של השואה שלעיתים נשכחת: הרציחות ההמוניות שקדמו למחנות ההשמדה המתועשים. "אנשים חושבים על אושוויץ כסמל המרכזי, אבל הרצח השיטתי החל הרבה לפני שהתנורים פעלו במלוא העוצמה," הוא מסביר. "אני מתמקד ב'שואה של הכדורים' – בבורות הירי בפולין. עד היום מצאנו כ-40 קברי אחים. אנחנו הולכים מכפר לכפר, מראיינים עדי ראייה פולנים שעוד נותרו בחיים, אנשים שהיו ילדים וראו מהיער איך הגרמנים מובילים משפחות יהודיות אל מותן".

ליפמן אינו מסתפק רק באיתור. הוא מממן מכספו האישי – ללא קבלת תרומות מאף גורם – הקמת מצבות ואנדרטאות, ועורך טקס קבורה יהודי ראוי. "זהו החסד הגבוה ביותר ביהדות – לעשות משהו עבור מישהו שאינו יכול להודות לך".

"ההיסטוריה חוזרת, האנשים הם אותם אנשים"

כאיש שחוקר את העבר האפל ביותר של המאה ה-20, ליפמן אינו מופתע מגילויי האנטישמיות המודרניים, אך הוא בהחלט מודאג. "האנטישמיות היא מחלה שמשנה צורה," הוא אומר בכאב. "פעם האשימו אותנו ברצח ישו, אחר כך במגפה השחורה, אחר כך בקומוניזם, והיום – ברצח עם. זה תמיד אותו שעיר לעזאזל".

לדבריו, המאבק הנוכחי עובר דרך שדה הקרב של הרשתות החברתיות והחינוך. "הדור הזה כועס, ממורמר וניזון מסרטוני טיקטוק קצרים ללא הקשר. אנחנו חייבים להילחם שם, עם האמת, עם טכנולוגיה ועם חינוך שחודר למערכות הלימוד".

בין מנהיגי עולם ללוחמים פצועים

פעילותו של ליפמן חוצה יבשות. הוא מוצא את עצמו מגן על ישראל בטלוויזיה הסינית, מתראיין לעיתונים בלבנון ובאל-ג'זירה, ומשמש כגשר בין הממשל האמריקאי לישראל. אך לצד הפוליטיקה הגבוהה, הוא שומר על קשר בלתי אמצעי עם השטח. בדירתו במיאמי הוא מארח לוחמים ישראלים פצועים, דואג להם להפוגה, לשיט ביאכטה ולרגעים של נחת. "אנחנו צריכים להראות להם את הכרת התודה שלנו. היום היהודים חזקים, יש לנו כוח, ואנחנו חייבים להשתמש בו כדי להגן על עצמנו ועל אחרים".

המורשת של סבתא

כששואלים אותו מאיפה מגיע הדחף הבלתי נלאה הזה, העיניים שלו מצטמצמות והוא נזכר בסבתו. "היא הייתה הכל עבורי," הוא משתף בהתרגשות. "היא ברחה מהפוגרומים בגיל 14, לבדה, בלי לדעת מילה באנגלית. כל משפחתה נספתה בשואה. אחיה, שקיבל את 'צלב הברזל' כחייל בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, נשלח לדכאו למרות הכל. ממנו למדתי שזה לא משנה איך אתה מחשיב את עצמך – מה שקובע זה איך אחרים רואים אותך".

ברכת רב למיזם

הגרמנים שביצעו את הרציחות לא היו אנשי אס־אס או צעירים שעברו שטיפת מוח. אלה היו גרמנים מבוגרים. ממחקרו של ליפמן עלה כי  רבים מרוצחי ההמונים היו בעבר חברים במפלגות אנטי־נאציות – קומוניסטים וסוציאליסטים – ואף על פי כן, כאשר עמדו מולם משפחות מבוהלות, המתחננות על חייהן, הם ירו בהן והרגו אותן. המבורג הייתה עיר נמל ליברלית, שבה היטלר קיבל תמיכה נמוכה בבחירות האחרונות. הדבר ממחיש עד כמה האנטישמיות הייתה מושרשת עמוק, ועד כמה אנשים “רגילים” היו – ועדיין עלולים להיות – מסוגלים למעשי זוועה כאלה. בכך, פועלו של הארלי ליפמן עושה חסד לא רק עם המתים, אלא ממשיך ומשאיר את השואה בתודעה הציבורית".  מציין הרב מרגולין

השיחה מסתיימת כשליפמן כבר מתכונן לאירוע הבא, אך המסר שלו נשאר ברור: השילוב בין עוצמה עסקית למחויבות מוסרית עמוקה הוא הדרך היחידה להבטיח שהעבר לא יחזור על עצמו.