היא מתארת גם אווירה שבה העובדים בבית הספר מציגים רק צד אחד של הסכסוך, ואף נתקלים בחשש להביע את עמדתם האישית. "החינוך צריך להציג אמת. אם מורים לוקחים צד של טרוריסטים ומנסים להפיל תודעה על הילדים – אנחנו נמצאים על אדמה מסוכנת", היא מסכמת.
המורה מציינת כי רוב חברי האיגוד אינם מגלים עניין, אך המעטים הפעילים מביאים את העמדות הכבדות לכיתות, לעיתים אף בניגוד לכללי החינוך הבריטי. לדבריה, "האיגוד הפך למקום עוין ליהודים. הכעס על סכסוך שמערב את המדינה היהודית מרגיש כמו אנטישמיות, גם אם אלו מנסים להרגיש שהם דואגים".
השיחה עם שני המורים מצביעה על פער בין המטרות המוצהרות של האיגוד לבין האווירה בפועל בקרב חבריו. בעוד חלק מהחברים עוזבים בשל תחושת חוסר ביטחון ואנטישמיות, אחרים נשארים כדי לשמור על נוכחות יהודית, תוך התנגדות פנימית לשיח השולל את זכות קיומה של ישראל. המתח מעלה שאלות קשות על גבולות החופש האקדמי, ההשפעה הפוליטית על חינוך, והתחושה של מורים יהודים בתוך מוסדות חינוכיים בריטיים.