לפי הדו"ח, למרות שהמשטר האיראני הגביר את קצב ההוצאות להורג, את רדיפת המיעוטים (בדגש על הבהאים) ואת הדיכוי האלים של נשים, מרבית המומחים הרלוונטיים לא פרסמו ולו הודעת גינוי אחת. דוגמה בולטת היא המומחה לנושא חופש הדת: בזמן שבאיראן נהרסו בתי מגורים של בהאים ונעצרו עשרות מאמינים רק בשל אמונתם, בחר שלא להוציא הודעה רשמית המוקיעה את המשטר.
כך גם לגבי המומחה לנושא הזכות לחיים. הדו"ח מציין כי למרות הזינוק במספר ההוצאות להורג באיראן - שרבות מהן מבוצעות לאחר משפטים ראווה וללא הליך תקין - המענה מצד המנגנון הבינלאומי היה דל ורפה. הנקודה המקוממת ביותר בדו"ח היא ההשוואה בין היחס לאיראן לבין היחס לישראל. הנתונים מראים כי מומחים שמעולם לא פרסמו גינוי נגד איראן, למרות ראיות חותכות לדיכוי ולרצח מפגינים, היו פעילים מאוד בניסוח הודעות חריפות נגד ישראל.
הדו"ח מציין מומחים ספציפיים אשר ניצלו את המנדט שלהם כדי לתקוף את ישראל על בסיס קבוע, תוך שימוש בשפה קיצונית, בעודם מתעלמים לחלוטין מהפרות זכויות אדם במדינות דיקטטוריות. לדוגמה, בעוד שישראל מוקעת על פעולות הגנה עצמית או בנייה ביהודה ושומרון, מומחים אלו נמנעו מלבקר את איראן על אספקת נשק לטרור, דיכוי מחאות המים והלחם או הרעלת סטודנטיות בבתי ספר.
הדו"ח מסתיים בקריאה למדינות הדמוקרטיות החברות באו"ם להפסיק לממן את המנגנונים המוטים הללו ולדרוש רפורמה במינוי המומחים. "לא ייתכן שמומחה שאמור להגן על חופש הביטוי יתעלם ממעצרם של מאות עיתונאים באיראן, אך ימצא זמן לגנות את ישראל מדי שני וחמישי", נכתב בסיכום הדו"ח. הממצאים מעוררים תסיסה במסדרונות האו"ם בז'נבה, כאשר פעילי זכויות אדם איראנים בגלות מצטרפים לביקורת וטוענים כי התעלמות המומחים גורמת להם להרגיש שדמם הותר על ידי הקהילה הבינלאומית.
התרעות פיקוד העורף