אימפריה בחוב
ברקת מזכירה כי מוסדות בינלאומיים כמו האו"ם נבנו בתקופה שבה לארה"ב היה אינטרס וגם יכולת לממן הנהגה עולמית. "הם אפשרו לה להשליט נורמות ולתרגם כוח ללגיטימציה גלובלית", היא אומרת, אך מוסיפה כי "בעידן של חוב עמוק, תחרות רב-קוטבית והיחלשות האמון הציבורי בבית, המודל הזה מתפרק".
"יש כאן גם רובד היסטורי עמוק יותר. אימפריות תמיד קרסו לא כשהפסידו מלחמות, אלא כשהעלות של תחזוקת המערכת עלתה על התשואה. רומא לא נפלה ביום אחד, היא צמצמה גבולות, ויתרה על פרובינציות, והעבירה אחריות לשחקנים מקומיים. המהלך של טראמפ דומה: פחות התחייבויות גלובליות, יותר הסדרים אזוריים, פחות מוסדות, יותר עסקאות. זה אינו בידוד, זה רה־ארגון של אימפריה בחוב", היא אומרת.
"מדינות מאבדות את רשת ההגנה"
המשמעות עבור מדינות אחרות, ובעיקר עבור מדינות קטנות ובינוניות, מדאיגה יותר. "כאשר כללים מוחלפים באישיות, והסכמים מוחלפים בכוח מיקוח, מדינות מאבדות את רשת ההגנה המוסדית שעליה הסתמכו", היא אומרת. לדבריה, סדר עולמי כזה "מיטיב עם מי שיש לו נכסים ברורים", ופחות עם מי שנשען על מוסדות.
ובכל זאת, היא אינה מציירת תמונה של קריסה מוחלטת אלא של שינוי תנאים: "הסדר החדש אינו מחייב נאמנות אידיאולוגית, אלא הבנה כלכלית וגאופוליטית חדה", היא אומרת, ומדגישה כי מי שמבין את מקומו בשרשראות הערך עשוי דווקא לשפר עמדות: "המהלך של טראמפ אינו על שלום ואינו על מוסר. הוא על חשבונאות גאופוליטית", היא מסכמת. בעיניה, השאלה המרכזית אינה אם המהלך ראוי, אלא "מי מממן את הסדר העולמי, ולמה", בעולם שבו החוב והכלכלה מכתיבים יותר ויותר את גבולות הדיפלומטיה.
התרעות פיקוד העורף