כיום, קבוצות הקרב הרב-לאומיות של נאט"ו באגף המזרחי מתוגברות לרמת חטיבה, וחלק מבעלות הברית עוברות להצבה קבועה באזור. לראשונה מאז ימי המלחמה הקרה, כוחות לאומיים ספציפיים מוקצים מראש להגנה על אזורים גיאוגרפיים מוגדרים. אסטרטגיית ההגנה הלאומית של ארצות הברית מבהירה כי וושינגטון עדיין שואפת לספק תמיכה קריטית לאירופה, אם כי בצורה מוגבלת יותר מבעבר, מה שמדגיש את הצורך של אירופה לשאת בנטל רב יותר.
הרעיון שצבא של האיחוד האירופי יכול להוות תחליף לנאט"ו נדחה על ידי מומחים בשל חוסר אמינותו האסטרטגית. צבא כזה יחסר את היכולות המבצעיות הייחודיות של ארצות הברית ואת אפקט ההרתעה העצום הנובע מהמחויבות האמריקאית. בנוסף, קיימת ספקנות לגבי אמינותן של בעלות ברית מסוימות בתוך האיחוד, דוגמת צרפת, שעזבה את המבנים הצבאיים של נאט"ו למשך 43 שנים, בין 1966 ל-2009.
השנים שבין 2004 ל-2014 מתוארות כ"שנות הארבה", שבהן מדינות אירופה העלימו עין מהגידול המסיבי בהוצאות הצבאיות של רוסיה והמשיכו לצמצם את יכולותיהן. עימותים אזוריים בבוסניה, קוסובו ולוב חשפו את המגבלות הצבאיות של היבשת והגבירו את המתח מול וושינגטון. המטרה העקבית של מוסקבה נותרה פירוק הברית הטרנס-אטלנטית והפרדת ארצות הברית מאירופה, מה שמותיר את היבשת חשופה להתערבות רוסית.
הסכנה הנוכחית היא הסחת דעת באמצעות מבנים בירוקרטיים במקום שדרוג יכולות הלחימה. מעורבות בריטית בפרויקט צבאי של האיחוד האירופי נחשבת למסלול שגוי, שכן היא תדיר בעלות ברית אסטרטגיות כמו טורקיה, קנדה, איסלנד ונורווגיה. הגישה הנכונה והבטוחה ביותר היא חיזוק המרכיב האירופי בתוך מסגרת נאט"ו, תוך הכנסת כוחות המותאמים ללוחמה במאה ה-21. צעד זה יבטיח את המשך המחויבות האמריקאית ויעניק הגנה אמיתית לאזרחי אירופה.
התרעות פיקוד העורף