המחקר, שהתבסס על סקר בקרב 561 מצביעים רפובליקנים (עם טעות דגימה של 4%), בחן את עמדותיהם כלפי ישראל, יהודים וסוגיות מדיניות חוץ, לצד נכונותם להצביע לקרלסון במידה וירוץ לתפקיד לאומי. קרלסון שימש במחקר כמקרה בוחן מובהק: דמות פופולרית בעלת רטוריקה אנטי-ממסדית חזקה, שהתבטאה לא פעם נגד ישראל ונגד יהודים, אך ממשיכה ליהנות מתמיכה רחבה.
הממצאים המרכזיים:
המנגנון הפסיכולוגי: כריזמה מול עקרונות
החוקרים מסבירים כי הבוחרים מפעילים מנגנונים של "הילת כריזמה" ו"היגיון מונע". הם נוטים להתמקד במסר העליון של המועמד - מאבק באליטות, זהות או כלכלה - תוך הדחקה או נטרול של עמדותיו הקיצוניות בסוגיות אחרות. קרלסון נתפס כ"קול אותנטי" המייצג את הציבור, ועל כן תומכיו מוכנים להתעלם מהתבטאויותיו כלפי ישראל.
"טאקר קרלסון אינו תופעת שוליים, אלא סמן אזהרה אסטרטגי", מזהירים החוקרים. "אם מועמד כזה יכול לזכות בתמיכה רחבה מבלי לשלם מחיר פוליטי, הרי שהתמיכה בישראל חדלה להיות תנאי סף גם בימין האמריקאי".
לדברי החוקרים, האתגר אינו רק פוליטי אלא תודעתי. ללא התמודדות ישירה, ברורה ומתמשכת עם עמדות קיצוניות, גם כשהן עטופות במסרים פופולריים וכריזמטיים נוסח טאקר קרלסון, הסחף עלול להעמיק.
שורה תחתונה: ישראל עדיין נהנית מאהדה בימין, אך האהדה הזו כבר אינה מבטיחה נאמנות פוליטית. בעידן שבו "אמריקה תחילה" הופכת למצפן המרכזי, ישראל עלולה למצוא את עצמה בחוץ - לא בגלל שנאה, אלא בגלל אדישות.
לעיון נוסף:
התרעות פיקוד העורף