לפי דיווח ב"ניו יורק טיימס", התנאים במתקן, שהיה בעבר בסיס צבאי, קשים מנשוא ומתוארים על ידי משפטנים כ"סוף העולם". עשרות בני אדם מצטופפים בכל תא, כאשר הריח השולט במקום הוא שילוב של שתן, עובש וריקבון. בשעות הלילה התאים ננעלים ללא גישה לשירותים, מה שמאלץ את השוהים להטיל את מימיהם מחלונות המבנה.
המחסור במים זורמים ובתנאי היגיינה בסיסיים מוביל להתפשטות מחלות, בעוד הטיפול הרפואי לוקה בחסר או אינו קיים כלל. דוחות של הוועדה האירופית למניעת עינויים הצביעו על דפוס של אלימות מצד הסוהרים ומידע רפואי לא מדויק בנוגע לעצורים.
השינוי במדיניות האירופית בא לידי ביטוי ב"אמנת ההגירה והמקלט" שנכנסה לתוקף בשנת 2024. האמנה מרחיבה את האפשרות למעצר, כולל של ילדים, ומאיצה את הליכי הגירוש. מדינות עשירות במערב אירופה, כמו גרמניה, מנצלות את חוקי האיחוד המחייבים פליטים להגיש בקשת מקלט במדינה הראשונה שאליה נכנסו.
כתוצאה מכך, גרמניה נמצאת במסלול לגירוש מספר גדול פי חמישה של מהגרים לבולגריה לעומת נתוני שנת 2022. בשנת 2024 לבדה הגישה ממשלת גרמניה כ-75,000 בקשות גירוש למדינות אחרות באיחוד האירופי, אם כי רק חלק קטן מהן בוצע בפועל.
האיחוד האירופי הזרים מאות מיליוני אירו לבולגריה לצורך הידוק הפיקוח על הגבולות. מתקן בוסמנצי לבדו זכה למימון של 6 מיליון אירו, ובנוסף קיבלה המדינה מענק של 90 מיליון אירו להקמת מתקני מעצר חדשים. בולגריה אף משתפת פעולה עם רשויות אכיפה בארצות הברית, כולל סוכנות ההגירה והמכס (ICE), וחולקת נתונים ביומטריים של מהגרים עם מאגרי מידע של הממשל האמריקאי.
המהגרים במתקן עומדים בפני בחירה קשה: לחתום על הסכם חזרה מרצון למדינות מוצאם, או להישאר כלואים למשך 18 חודשים. גורמים רשמיים מטעם המשטרה הבולגרית וסוכנות הגבולות האירופית "פרונטקס" מפעילים לחץ על העצורים לחתום על מסמכי החזרה, לעיתים ללא נוכחות עורכי דין.
התרעות פיקוד העורף