סער מסביר כי הרקע לשיחות מורכב במיוחד: "הרקע למשא-ומתן מורכב במיוחד: חוסר אמון עמוק, חשש לפגיעה באינטרסים כלכליים, לחצים פוליטיים מבית ומחוץ, סקירה וביקורת תקשורתית עולמית רציפה. ארצות הברית מנהלת את המהלך ברוח האמרה של Theodore Roosevelt הנשיא האמריקאי שאמר "speak softly and carry a big stick" דיפלומטיה מלוּוה באיתותי עוצמה צבאית. אלא שהפערים המהותיים בין הצדדים חורגים משאלות טכניות בלבד ומגלמים תפיסות עולם מתנגשות".
לדבריו, הפער הראשון נוגע לליבת המחלוקת תכנית הגרעין. "וושינגטון דורשת הגבלות משמעותיות על העשרת אורניום, צמצום תשתיות ואף קיצוץ עומק ביכולות, כדי למנוע אופציה צבאית. טהרן, מנגד, מסרבת לוותר על עצם ההעשרה, הנתפסת בעיניה כזכות ריבונית וכמרכיב בביטחון הלאומי. בעיני ארצות הברית מדובר באיום אסטרטגי; בעיני איראן בסמל ריבונות".
הפער השני, לדבריו, עוסק בסנקציות: "איראן מבקשת הקלות רחבות ומהירות: פתיחת שוקי נפט, גישה למערכת הפיננסית הבינלאומית ושחרור נכסים מוקפאים. ארצות הברית מתנה כל הקלה במנגנוני פיקוח ואימות מחמירים שיבטיחו היעדר אופציה עתידית לגרעין צבאי. המתח בין 'הקלה מיידית' לאימות הצעדים", משקף מאבק על סדרי עדיפויות כלכליים מחד, ביטחוניים מאידך".
סער מוסיף כי הפער השלישי נוגע לשקיפות: "וושינגטון רואה בגישה מלאה של International Atomic Energy Agency לכלל האתרים תנאי יסוד לבניית אמון; טהרן מסתייגת מחשיפה רחבה, מטעמים מדיניים וביטחוניים. ללא מנגנון אימות רציף ואמין, קשה לדמיין הסכם יציב".
לדבריו, מעל כל אלה מרחף צלו של ניסיון העבר: "קריסתו של Joint Comprehensive Plan of Action לאחר פרישת ארצות הברית ב-2018 והטענות האיראניות כי ההקלות לא יושמו במלואן - חרטו זיכרון מר של הפרת הבטחות. הזיכרון הזה מקשה על יצירת אמון פוליטי ומצמצם את הנכונות לסיכון הדדי. היעדר שימוש משמעותי באמצעי בניית אמון (Confidence-Building Measures) מעמיק את החשדנות ומקבע עמדות".
סער מציין כי לזירה נכנסים גם שחקנים אזוריים: "לזירה נכנסים גם שחקנים אזוריים, ובראשם ישראל ושותפותיה, המצפות להסדר רחב שיגביל לא רק את הגרעין אלא גם את תכנית הטילים והתמיכה האיראנית בארגוני ה-proxy. אף שהנושאים הללו אינם בליבת השיחות המיידיות, הם משפיעים על גבולות הגזרה של שני הצדדים".
עוד הוא מדגיש את ממד הכבוד: "ממד נוסף, לעיתים סמוי אך מכריע, הוא סוגיית הכבוד. קריאותיו של שר החוץ האיראני לניהול משא-ומתן "בכבוד" משקפות רגישות עמוקה לתפיסת סטטוס ולתודעת ריבונות. פגיעה נתפסת בכבוד עלולה להקשיח עמדות, לצמצם גמישות ולחייב הנהגה להיראות כמי שאינה נכנעת גם במחיר דחיית פשרות".
לסיכום, סער מצביע על שלושה אתגרים מרכזיים: "כך מתכנסים שלושה אתגרים קשים לפירוק: העשרה כעיקרון ריבוני מול עצירתה כיעד ביטחוני, הקלות בסנקציות מול אימות מוקדם ומקיף; והקשר אזורי רחב שמקשה על הסכם "גרעין בלבד". מעליהם מרחפת דינמיקה של דיפלומטיית כפייה, תגבור נוכחות צבאית אמריקאית ואיתותי אופציה צבאית, לצד תמרונים ואיומים איראניים מהלכים שעשויים להאיץ את ההגעה להסכם אך גם להקשות את הדרך אליו, שכן כל צד נדרש להפגין עמידות".
ובשורה התחתונה, הוא מסכם: "האתגר האמיתי במשא-ומתן דרמתי זה, אינו טמון רק במספר הצנטריפוגות או באחוזי ההעשרה, אלא בגישור על תפיסות יסוד מנוגדות של ביטחון, ריבונות וכבוד. הסכם בר-קיימא יידרש לשלב מנגנוני אימות אמינים עם צעדי אמון הדרגתיים, ולאזן בין הרתעה לבין מתן אופק מדיני וכלכלי ממשי. ללא טיפול שיטתי בשורשי חוסר האמון ולא רק בסימפטומים הטכניים כל הישג יהיה שברירי, וכל כישלון עלול להוביל להסלמה שמחירה אזורי ועולמי".
התרעות פיקוד העורף