לפי המאמר, המשבר שההצהרה הדגישה מחדש אינו רק הפרה של סעיף, אלא כישלון מנגנוני היישום והפיקוח עליהם דיבר בעבר שליח ארצות הברית טום ברק – שהשאיר אותם כבני ערובה לפרשנויות שונות בין יוניפי"ל, הצבא הלבנוני והצבא הישראלי. עוד נטען, כי אפילו פגישות ועדת "המנגנון", בחסות ארצות הברית וצרפת לא הובילו לצעדים מעשיים לקראת ישראל, והפכו את הפגישות לאירוע פרוטוקול שכינוסן בלבד הפך ל"הישג". כישלון זה אינו רק ואקום טקטי, אלא תוצאה של היעדר כוח פוליטי בינלאומי אפקטיבי שיש לו את הרצון לאכוף את יישום ההתחייבויות, מה שמשקף את השבריריות של ההסכם עצמו.
במאמר צוין כי הצהרתו של כ"ץ אינה ניתנת להבנה בנפרד מההקשר האזורי הרחב יותר. עבור הישראלים, ההזדמנות "להשפיל" את לבנון עשויה שלא לחזור על עצמה, ויש לנצל את ההזדמנות לחסל את חיזבאללה לחלוטין, במיוחד לאור המתיחות מול איראן. באווירה זו, הפסקת האש עם לבנון הופכת לפחות עדיפה בחישובים הצבאיים של ישראל, ולעיתים מוצעת כאמצעי לניהול ההסלמה ולא כפתרון סופי לסכסוך.
"אין צורך לחזור על מה שהפך לידוע באשר לחוסר יכולתו של ארגון חיזבאללה להגיב ביעילות לתוקפנות ישראלית, דבר שמתבטא מדי יום", נכתב עוד.
לאור עובדות אלו, הכנס התומך בכוחות המזוינים הלבנוניים, המתוכנן ל-5 במרץ בצרפת, מקבל ממד אסטרטגי מכריע. הקריאה לתמיכה בצבא הלבנוני אינה רק יוזמה לחיזוק יכולות הצבא, אלא גם השקעה פוליטית לדחוף את לבנון הרשמית לתפקיד ביטחוני יעיל יותר בדרום. זה תואם את כיבוד ריבונות לבנון והשגת תנאים הקשורים לנסיגה המלאה של כוחות ישראל, מה שהופך את הוועידה למבחן ליכולת הקהילה הבינלאומית להפוך את התמיכה להרתעה יעילה נגד הפרות ישראליות, ולא רק לחיזוק סמלי, אלא אם תהיה הסלמה אזורית (מתקפה אמריקאית על איראן) או אם ישראל תתערב בלבנון (הסלמת התוקפנות) ואיכות הנשק והציוד הנדרשים תרד ותתאים רק לשליטה במצב הביטחון הפנימי.
בהיעדר מנגנוני יישום מחייבים, מה שנראה כהצהרה על אי-יישום תנאי ההסכם הוא למעשה הכרה משתמעת בהפיכת ההסכם לכלי לניהול הסלמה ולא לפתרון סכסוכים, לאור חישובים אזוריים רחבים יותר והיעדר רצון בינלאומי אמיתי ליישם את סעיפיו בשטח, תוך הדגשת רעיון שהיה ונשאר המטרה הראשונה של ישראל וארצות הברית - לגרור את לבנון למשא ומתן ישיר בכל מחיר.
התרעות פיקוד העורף