בנוסף לסוגיה הפלסטינית, חלק ניכר מדבריו הוקדש לביקורת חריפה ותקדימית נגד איחוד האמירויות הערביות. הוא תיאר את אבו דאבי כ"סוס הטרויאני של השאיפות הישראליות במזרח התיכון", והאשים אותה בזריעת פילוג, חתירה תחת אחדותן של מדינות ערב וניסיון לערער את היציבות הפנימית בתימן, סודאן ומדינות נוספות. לשיטתו, פעולותיה של אבו דאבי משרתות חזון אסטרטגי ישראלי ישן, שמטרתו לפרק ולפלג את העולם הערבי מבפנים.