"הפעם אנחנו רואים כעס - זה באמת כעס אדיר", אומר אלחורי. לדבריו, הכעס אינו מופנה רק כלפי הארגון עצמו, אלא גם כלפי הממשלה הלבנונית שלא הצליחה להתמודד איתו בזמן. "יש גם כעס על הקהילה השיעית וגם על הממשלה הלבנונית שלא טיפלה מספיק מהר באיום הזה של חיזבאללה ולא עצרה אותו מלגרור את לבנון להרפתקה הזו".
אלחורי מצביע על מה שהוא מכנה התכנסות נדירה של קולות במערכת הפוליטית הלבנונית נגד חיזבאללה, ומסביר כי הוא מתבסס בין היתר על עמדות שמושמעות בפרלמנט ועל שיח ציבורי שהתפתח בשנים האחרונות. לדבריו, בשנים 2023-2024 ברשתות החברתיות ואף בשלטי חוצות הופיעו מסרים כמו "לבנון נגד המלחמה". לדבריו, המסר הזה שיקף תחושה רחבה בציבור הלבנוני שלפיה המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמה נוספת בזמן שהיא מתמודדת עם קריסה כלכלית עמוקה מאז 2019.
המשבר הכלכלי, לדבריו, הוא אחד הגורמים המרכזיים לשינוי בעמדות הציבור. מאז קריסת המערכת הפיננסית בלבנון לפני כמה שנים, האינפלציה זינקה, חסכונות של אזרחים רבים התאדו ומוסדות המדינה מתקשים לתפקד. במציאות כזו, חלקים גדולים בציבור הלבנוני חוששים כי עימות נוסף עם ישראל עלול להוביל להרס נוסף בדרום המדינה ולהחמיר עוד יותר את המשבר.
לצד הביקורת כלפי חיזבאללה, אלחורי מתאר גם תסכול עמוק כלפי הממשלה והצבא הלבנוני. לדבריו, רבים בלבנון סבורים שהממשלה "גררה רגליים" ולא פעלה מספיק מהר כדי לפרק את הארגון מנשקו. "יש טענות שהם לא פירקו את חיזבאללה מנשקו בזמן, שלא הפעילו את הצבא בצורה הרבה יותר תקיפה ושאפשרו לארגון להמשיך לפעול".
עם זאת, הוא מסביר כי גם לציבור וגם לממשלה בלבנון יש חשש עמוק מהתנגשות ישירה עם חיזבאללה. "לבנון חיה כבר עשרות שנים בתוך מעגל של מלחמות וחיסולים פוליטיים", הוא אומר. לדבריו, פעילים פוליטיים, עיתונאים ואנשי ציבור שהתנגדו לחיזבאללה שילמו לאורך השנים מחיר כבד - ולעיתים אף בחייהם.
לדבריו, הציבור הלבנוני מותש ממלחמות ומתמודד עם תחושת חוסר אונים. "לציבור הלבנוני אין בכוחותיו לעשות שום דבר. זה הסיפור העצוב", הוא אומר. אחת הסיבות לכך, לדבריו, היא העובדה שחיזבאללה הוא הכוח החמוש המרכזי במדינה. לאחר מלחמת האזרחים בלבנון פורקו רוב המיליציות מנשקן, אך חיזבאללה נותר הארגון היחיד ששמר על כוח צבאי משמעותי.
לדבריו, בחלק מהכפרים הללו אף ניסו לאורך השנים למנוע מחיזבאללה להתבסס בשטחם. "הם אומרים: אין אצלנו אנשי חיזבאללה, ולכן אין סיבה שאנחנו נשלם את המחיר".
עם זאת, אלחורי מזהיר כי חלון ההזדמנויות שבו חלקים גדולים בציבור הלבנוני מפנים ביקורת כלפי חיזבאללה עלול להיסגר במהירות. לדבריו, הכול תלוי גם בדרך שבה ישראל תפעל.
לדבריו, ההיסטוריה כבר הוכיחה זאת בעבר. "ב-1982, כשהצבא הישראלי נכנס לדרום לבנון, בתחילה חלקים מהקהילה השיעית אפילו קיבלו אותו. אבל כשהנוכחות נמשכה, חיזבאללה הצליח לבנות את עצמו כארגון 'התנגדות’ ולהשיג לגיטימציה".
לכן, לדבריו, האתגר המרכזי הוא לשמור על בידול ברור בין הארגון לבין המדינה הלבנונית. "כל עוד נשמרת ההבחנה בין חיזבאללה לבין לבנון עצמה, יש סיכוי לראות שינוי אמיתי בדעת הקהל שם", הוא אומר.
בסיום השיחה הוא מביע תקווה לעתיד אחר באזור. "החלום שלי הוא לראות את לבנון חוזרת להיות מדינה חופשית ויציבה כמו בשנות השישים", הוא אומר. "בסוף, גם בלבנון וגם בישראל אנשים עייפים ממלחמות. כולם רוצים חיים נורמליים".
התרעות פיקוד העורף