לדבריו, ישראל אינה מסתפקת רק בהגעה לדרגי הפיקוד הבכירים ובחיסולם, אלא אף מצליחה לאשר את דבר הפגיעה עוד לפני שאיראן עצמה עושה זאת, ובפער זמן משמעותי. מנסור תיאר מציאות שבה נדמה כי "מרגליה של ישראל נמצאים בכל פינה במדינה", והזהיר כי החשש הגדול מבחינתו הוא שלא מדובר במצב ייחודי לאיראן בלבד, אלא בתופעה שעלולה לאפיין גם מדינות נוספות באזור. "כאן טמונה האסון הגדול", כתב.
לדבריו, מדובר בחדירה מודיעינית עמוקה, שנבנתה לאורך שנים ולא במהלך נקודתי. א-סבע הוסיף כי ייתכן שאיראן לא הפיקה לקחים מכשלים קודמים שנחשפו בעבר, במיוחד בזירה הסורית, וכי הכשלים המצטברים הללו הם שאפשרו לישראל לבסס לאורך זמן נגישות מודיעינית כה רחבה ורגישה.
מסמכים פנימיים, רשימות מטרות ודוחות נזק שנבחנו ב"וול סטריט ג’ורנל" מציגים את היקף הפעילות: ישראל פועלת לשחוק בהדרגה את מנגנוני הביטחון, תוך רדיפת אנשיהם ממפקדות, לנקודות כינוס ועד למקומות מסתור - כולל מתחת לגשרים. לפי הנתונים, ישראל הטילה כ־10,000 חימושים על אלפי מטרות, ובהן יותר מ־2,200 יעדים הקשורים למשמרות המהפכה, לבסיג' ולכוחות ביטחון הפנים. ההערכה הישראלית היא כי אלפים נהרגו או נפצעו.
לפי הדיווח, הפגיעה באה לידי ביטוי גם במורל הכוחות: חלקם החלו לישון בכלי רכב, במסגדים או במתקני ספורט, ואחרים הסתתרו בדירות מגורים - מה שגרם לתושבים לעזוב מחשש לתקיפות. במקביל הופעל גם לחץ פסיכולוגי: גורמי מודיעין ישראליים יצרו קשר עם מפקדים איראנים, איימו עליהם ועל בני משפחותיהם, וקראו להם שלא לפעול נגד אזרחים.
התרעות פיקוד העורף