ארה"ב, צריך להבין, היא התורמת הגדולה ביותר של נאט"ו. היא משלמת כחמישית מעלות הפעילות השוטפת של הברית, ובסך הכול אחראית ליותר מ-60 אחוזים מהתקציב של נאט"ו. במוסד שכולל 32 מדינות, חלוקת הנטל מוטה מאוד לצד אחד.
לכן אולי אפשר להבין את גודל האכזבה של טראמפ אתמול, כשמדינות נאט"ו החליטו לא להיענות לבקשתו ולסייע למשימת ליווי הספינות במצרי הורמוז. טראמפ אינו עושה את זה רק בשביל עצמו: ארה"ב הפכה בשנים האחרונות ליצרנית הנפט הגדולה בעולם, ובינתיים גם הצליחה למנוע מהמחירים לזנק בכיוון שאיראן רצתה אליו.
אחרי שלושה שבועות של מלחמה, הם נותרו לפי שעה יציבים פחות או יותר אחרי הקפיצה הראשונית. סביר להניח שאפילו אם המצב יימשך עוד כמה חודשים, ארה"ב תיפגע פחות מאחרות.
דרך המצרים עוברות ספינות עם כ-20 אחוזים מכלל תצרוכת הנפט העולמית, ואיראן נוקטת מדיניות מפלה: היא מאפשרת למדינות שהיא חפצה ביקרן לצלוח את המסע, כולל רוסיה וסין, ומונעת ממדינות כגון האירופיות לקבל את הנפט שהן זקוקות לו.
מי שמרוויח מכך בעיקר הם הסינים, הרוסים – ובסוף גם האמריקנים, במיוחד אם טראמפ אכן הצליח לשים את ידיו על מאגרי הנפט של ונצואלה. האירופיות, מנגד, יוצאות קירחות מכאן ומכאן.
המצב הזה מזכיר במובנים רבים את הגישה שנקטו בה מדינות היבשת כלפי גרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השנייה, כאשר העדיפו לספוג עוד ועוד ולא לעשות דבר. סביר להניח שנוויל צ'מברליין היה מתגאה בממשיכי דרכו בני זמננו, שקופאים על השמרים ואינם מוכנים לנקוט פעולה אפילו למען האינטרס שלהם.
כאשר גם מדינות המפרץ לא מזהירות, בלשון המעטה, בתגובתן לאיום האיראני, ניתן להניח כי הממשל הנוכחי מזהה היטב מי ניצב לצידו ברגע האמת.
התרעות פיקוד העורף