לדבריה של חוויכ, "העקירה הפנימית בלבנון כבר אינה מצב חירום המטופל בהחלטות זמניות, אלא הפכה למציאות פתוחה, כבדה בהשלכותיה, המתנהלת באקראיות מסוכנת על רקע היעדר כמעט מוחלט של המדינה. עם המשך ההסלמה והיעדר כל אופק לחזרה לפרברי הדרום של ביירות או לדרום לבנון, מתבססת משבר חדש שאינו פחות חמור מקודמיו – כותרתו כאוס, ותוצאתו איום ישיר על היציבות".
היא הפנתה אצבע מאשימה כלפי הממשלה הלבנונית: "האחריות כאן ברורה ואינה סובלת הקלה. המדינה הלבנונית, עם נשיאות נעדרת וממשלה כמעט משותקת, כשלה בקריאת התמונה מראשיתה ולא גיבשה כל תוכנית מקדימה לבלימת גלי העקירה. כאילו לקחי העבר - ממלחמת האזרחים ועד המשבר הסורי - לא הספיקו. היום התרחיש חוזר על עצמו, אך במחיר גבוה יותר ובסיכונים עמוקים יותר".
היא תיארה את המשבר במערכת החינוך במדינה: "אחד הביטויים הראשונים לכישלון זה מתגלה במערכת החינוך. בתי ספר ציבוריים נסגרו בפועל בפני תלמידיהם לאחר שהפכו למרכזי קליטה למפונים. אלפי תלמידים נשללה מהם זכות בסיסית, ועתידו של דור שלם הפך לבן ערובה לניהול מאולתר של המשבר. אין זו רק משבר חינוכי, אלא אינדיקציה לקריסת תפקוד המדינה".
"מבחינה דמוגרפית, התמונה אינה פחות מדאיגה. עקירת יותר ממיליון בני אדם לאזורים שונים בהרכבם ובאורח חייהם אינה יכולה לחלוף ללא השלכות עמוקות. ההיסטוריה הלבנונית מלאה בדוגמאות שהחלו בתנועות אוכלוסין מוגבלות והסתיימו בעובדות שנכפו בשטח" הוסיפה.
היא התייחסה למציאות הקשה בדאחיה: "הדאחיה הדרומית אינה רק דוגמה, אלא מודל שלם למה שקורה כאשר המדינה נעדרת. אזור שבעבר התאפיין בגיוון אוכלוסייה, עם נוכחות נוצרית ואיזון חברתי, הפך בהדרגה – בשל עקירה לא מוסדרת והתרחבות גורמים מפלגתיים – לאזור סגור ביטחונית, מחוץ לשליטת המדינה בפועל. השינוי לא התרחש בן לילה, אלא החל בצעדים קטנים, שקטים ולא מורגשים – עד שהפך למציאות מלאה שלא ניתן להתעלם ממנה.
"מה שאירע בפרברי הדרום אינו חריג, אלא אזהרה מוקדמת. אותו דפוס חזר על עצמו גם באזורים כמו א-זעיתריה, א-נבעה ובורג' חמוד, שם התרחבות הדרגתית – מנוכחות מוגבלת למציאות כפויה – שינתה את זהות האזורים והכתיבה משוואות חדשות בשטח".
בסוף דבריה התייחסה חוויכ לסוגיה הפלסטינית: "אי אפשר להתעלם גם מסוגיית הפלסטינים. חלקם נעקרו אף הם במהלך האירועים, וכיום אין תמונה ברורה של מקומות הימצאם או אופן השתלבותם. ניסיון מחנות הפליטים בלבנון עדיין חי בזיכרון, והיעדר כל מפקד או הסדרה מעלה מחדש את אותן שאלות - אך בתנאים מורכבים יותר.
"למרות כל זאת, המדינה ממשיכה להיעדר. אין פריסה אפקטיבית של הצבא היכן שנדרש, אין מחסומי בידוק רציניים, ואין כל מסגרת חוקית או ביטחונית להסדרת העקירה. זה כבר אינו מחדל – אלא נטישה מוחלטת של האחריות".
היא הציבה דרישות בפני הממשלה בכדי להתמודד עם המציאות הקשה: "מה שנדרש היום אינו דיון תיאורטי, אלא החלטות נחרצות: הסדרת העקירה באופן מיידי, הקמת מרכזי קליטה ומחנות מוסדרים ביטחונית במקום הכאוס הנוכחי, פתיחה מחדש של בתי הספר או מציאת חלופות מיידיות, וחיזוק נוכחות הצבא כדי לבלום כל חריגה ולמנוע כל פעילות חמושה מחוץ למסגרת המדינה".
לסיום הדגישה": "לבנון ניצבת שוב בפני מבחן קיומי. הכאוס המנוהל היום יהפוך מחר למציאות שקשה לשנותה. ומה שלא מטופל – מתפשט, עד שהוא הופך לנורמה".
התרעות פיקוד העורף