כפי שכתבו במגזין אקונומיסט, מצר הורמוז אינו חסום פיזית - הצי האיראני לא היה חזק מלכתחילה, וחלקו הגדול שקוע כעת בתחתית הים. במקום זאת, המשטר הטיל חסימה דה-פקטו דרך שילוב של איומים ותקיפות ספוראדיות על כלי שיט מסחריים. חברות ספנות, מובן, אינן מוכנות לספוג סיכון כזה. ארה"ב מתקשה להרגיע אותן: הפנטגון שקל ליווי ימי אך אינו מוכן לספקו.
טראמפ עשוי לפנות לח'ארג - האי הסלעי שדרכו עוברים 90% מיצוא הנפט האיראני. ב-13 במרץ הפציצה אמריקה עשרות יעדים צבאיים באי. מסוף הנפט נותר ללא פגע, ממה שטראמפ מכנה "טעמי הגינות" - ייתכן שמשום שהוא מתכוון לכבוש אותו. יחידת נחתים אמריקאית, המתאמנת למשימות מסוג זה, מועברת כעת ממרחק יפן למזרח התיכון.
במקביל, איראן מסלימה את התקיפות על תשתיות האנרגיה במפרץ. בלילות האחרונים שיגרה עשרות רחפנים נגד שדות הנפט הסעודיים. באמירויות תקפה את נמל פוג'יירה, שדה גז גדול ובית הזיקוק רוואיס. לאחר שישראל הפציצה ב-18 במרץ את חלקה האיראני של שדה הגז הגדול בעולם, תקפה איראן את מתקן העיבוד בצד הקטארי. כמו כן, איראן עשויה לעודד את החות'ים בתימן לחדש את תקיפותיהם על ספינות בים האדום, דיווחו במגזין אקונומיסט
מדינות המפרץ לא הצטרפו ללחימה עצמה, אך הדבר החשוב הוא מה שהן לא עשו: לא קראו לאמריקה לעצור. המסר לטראמפ מרוב מנהיגי המפרץ הוא שהמלחמה לא יכולה להסתיים כל עוד המשטר האיראני מסוגל להחזיק את כלכלותיהם כבנות ערובה.
בכך, על ידי הפיכת הסכסוך למלחמת אנרגיה, עשויה איראן לאחד את כל יריביה סביב מסקנה אחת: המלחמה לא תסתיים עד שהמשטר יושבת.
התרעות פיקוד העורף