בירושלים מזהים דפוס פעולה ברור, כאשר כל אמירה, כל מסר וכל תזוזה - מופנים לא רק כלפי וושינגטון, אלא בעיקר פנימה, אל מוקד הכוח החדש בטהרן. מבחינת הגורמים האיראניים שמעורבים במגעים, הסיכון המרכזי אינו בהכרח כישלון המו"מ, אלא האפשרות להיתפס כמי שחרגו מהקו שמכתיב המנהיג העליון. התוצאה היא קו נוקשה יותר, ולעיתים גם סתירות בין התנהלות בפועל לבין הצהרות פומביות.
ברקע הדברים עומדת תמונת מצב מורכבת בצמרת האיראנית. מאז תחילת הלחימה, השפעת משמרות המהפכה על קבלת ההחלטות התחזקה, והמערכת הפוליטית נעה בזהירות. קאליבאף, לשעבר מפקד בכיר במשמרות המהפכה ואחת הדמויות המרכזיות כיום בממסד, הפך בימים האחרונים לצומת מרכזי בין הדרג הפוליטי, הביטחוני והדתי. לצד זאת, הוא ממשיך לשדר כלפי חוץ קו תקיף, ואף מכחיש פומבית קיומם של מגעים.
בישראל רואים בפער הזה חלק מהשיטה. ערוצים עקיפים ממשיכים לפעול, מסרים עוברים דרך מתווכים, אך כלפי חוץ נשמרת עמדת הכחשה והקשחה. כך, למשל, גורמים איראניים מדברים על נכונות לבחון מתווים, אך במקביל מציבים דרישות רחבות היקף - החל מהפסקת הלחימה, דרך ערבויות אמריקאיות, ועד צעדים כלכליים משמעותיים, בדגש על דרישת הפיצויים ועוד.
גם סוגיית ההנהגה עצמה מוסיפה אי-ודאות. מוג'תבא חמינאי, שבהתאם לתפקידו מרכז בידיו את מוקדי ההכרעה, כמעט ואינו מופיע בציבור, והיקף מעורבותו הישירה במגעים אינו ברור לחלוטין. עם זאת, בישראל מעריכים כי הוא זה שמכתיב את הקו, וכי סביבו מתקבלת ההכרעה האמיתית. על פי אותה הערכה, גורמים בטהרן כבר הפנימו כי כל ניסיון לגלות גמישות מוקדם מדי עלול להתפרש כחולשה.
בפועל, המגעים עצמם עדיין מתנהלים בערוצים עקיפים בלבד. מסרים מועברים דרך מדינות מתווכות, ואין שולחן משא ומתן רשמי. גם בטהרן מדגישים כי אין כרגע שיחות ישירות, אך אינם מכחישים קיומם של חילופי מסרים.
התרעות פיקוד העורף