במאמרו שפורסם ב-Foreign Policy ב-24 בפברואר, כתב סוואנסון כי איראן לא תיכנע לאחר מסע הפצצות, אלא תסלים ו"תתקוף את זרימת הנפט העולמית והספנות הבינלאומית, תשלח את מחירי האנרגיה כלפי מעלה ותיצור נטל פוליטי רציני לטראמפ". ואכן, איראן ביצעה תקיפות על יעדי אנרגיה ואחרים ברחבי האזור, וכן הגבילה את המעבר במצר הורמוז באמצעות איומים על אוניות.
בראיון ל"פוליטיקו" השבוע, חזה סוואנסון שמשא ומתן של ממשל טראמפ עם איראן לא יצלח, כיוון ששני הצדדים "בטוחים בעמדתם באופן לא רציונלי". אף צד אינו נראה מוכן למצוא דרך יציאה, אמר, והוסיף כי "אני חושב שהמלחמה כנראה תימשך זמן רב יותר ממה שמישהו ציפה".
ברור שזה לא נכון. היו אנשים רבים בממשל שאמרו לו שהסיכון גבוה. הוא פשוט בחר לא להקשיב להם. וכמי שנאלץ לעזוב את הממשל וכתב בדיוק מה שהיה די ברור שהולך לקרות - זה לא ממש נעים.
אני חושב ששני הצדדים בטוחים בעמדתם באופן לא רציונלי, וזה מדאיג. אני חושב שהמלחמה תימשך זמן רב יותר ממה שמישהו ציפה.
טראמפ ממשיך להאמין שהצלחה צבאית מובילה לכניעה פוליטית איראנית - וזה לא קורה. לאיראן יש קול בעניין, והיא נחושה להתנגד ולהכחיש את הציפיות. גם היא בטוחה בעמדתה באופן לא רציונלי וללא דרך יציאה. אני חושב שנהיה תקועים בסכסוך הזה זמן רב יותר, עם הסלמות שיבואו כנראה. הנשיא לא יקבל אף דרך יציאה, ואני חושב שנעבור חלק מהמבצעים הקרקעיים שהוא שוקל.
איראן כבר דחתה אותו. זה אותו הדבר שאיראן דחתה בגרסאות קודמות. היא מרגישה בטוחה בעצמה, סבורה שהיא צריכה להכתיב את התנאים ולא ארה"ב - וארה"ב כמובן לא הולכת לפי זה. אני לא חושב שאף צד מוכן לפשרה.
מצד איראן - יש התקשחות אמיתית שנובעת מהמלחמה של יוני. הם לא ידעו מה לחשוב על טראמפ לפני כן. מאז הם התקשחו והראו פחות גמישות, המעורבות שלהם יותר מופגנת מאשר רצינית.
מצד ארה"ב - השינוי הגיע מוקדם יותר. לדעתי, הממשל לא ידע מה הוא רוצה מהסכם, והפך תלוי יותר בפוליטיקה הפנימית ובהשפעות חיצוניות - כמו הדרישה לאפס העשרה וכדומה.
לא תוכל לשלוט בדרך היציאה. איראן לא תיכנע, ולכן הרעיון שתוכל לקבוע את דרך היציאה באופן חד-צדדי - לא יקרה. או שתסלים, או שתתפשר. אלה שתי האפשרויות.
זה עשוי להיות מונע בסופו של דבר על ידי השווקים. זה נראה כמו המדד היחיד שאכפת לו ממנו. תלוי כמה כאב כלכלי יהיה.
הם די סקפטיים כרגע לגבי דרך יציאה, לא חושבים שזה נעשה בתום לב - בעיקר בגלל האופן שבו זה מנוסח. זה סוג של אולטימטום בינארי נוסף. הם גם לא אוהבים שזה פומבי.
מהותית, הם רוצים שני דברים: בלם טולים חדש על מצר הורמוז, וסוג של פיצוי כספי שיחליף אותו - שבעייתי, אך אפשרי כפי שנעשה ביום שישי האחרון עם הקלת סנקציות. הדבר השני: הם לא רוצים להילחם במלחמה הזו כל שישה חודשים, ומחפשים ערובה שלא תהיה חזרה על כך - שקשה לספק.
המחשבה הקודמת הייתה שכדי לסגור את המצר, צריך לעצור את כל התנועה - שתמיד חשבתי שזה לא מציאותי כי זה חונק גם את קו החיים שלהם. אבל מה שאיראן גילתה, בכוונה או במקרה, הוא שהם יכולים לשלוט מה נכנס ויוצא - באופן שעובד רק לטובתם.
השיעור השני: לאלה שתומכים בכוח על פני דיפלומטיה - האיראנים מרגישים כרגע לא רע בכלל עם עצמם.
תלוי במה מסתכלים. איראן אומרת אותו הדבר. ברור שאנחנו פוגעים בצבא שלהם, ברור שיש לנו עליונות צבאית - אלה עובדות. אבל איראן יכולה להגדיר ניצחון כהישרדות. עד כה, היא עושה את זה. אז שניהם צודקים, במובן מסוים.
קשה לענות על כך בוודאות, אבל הרושם שלי הוא שיש פיצול שווה בערך בין מתנגדי המשטר, תומכיו, ואלה שרוצים חיים טובים יותר. האחרונים יושבים על הגדר כרגע, פשוט כי הם לא רוצים למות. לא נראה שאנשים מחליפים צד בגלל המלחמה.
העם האיראני משמש כקלף מיקוח במתקפה. המתקפה הזו הייתה קורה ממילא ברמה מסוימת, והם שימשו כתירוץ והצדקה - כך שיש להם פוטנציאל להיות המפסידים הגדולים. עדיין מוקדם לומר זאת בוודאות. נכון לעכשיו, הנתיב אינו חיובי מבחינת שינוי משטר.
התרעות פיקוד העורף