סנו טוען כי הרגעים המסוכנים ביותר של לבנון לא היו דווקא המלחמות שניהלה מול ישראל, אלא הרגעים שבהם איבדה את היכולת להגדיר בעצמה את מיקומה ביחס אליה. לדבריו, בעבר, על אף המחלוקות והפיצולים, עוד התקיימו גבולות מסוימים בין המדינה לבין "הזירה". כיום, לטענתו, הגבולות הללו נמחקו: ההחלטה על מלחמה ושלום כבר אינה נגזרת מן האינטרס הלאומי הלבנוני, אלא מן ההיגיון של "ציר האייתולות", כהגדרתו. מכאן, לפי סנו, נובע השינוי המהותי: לבנון חדלה להיות צד בסכסוך והפכה לכלי בתוכו.
אחד הביטויים הבולטים ביותר לאותה כפילות, לפי סנו, הוא סוגיית תיחום הגבול הימי. הוא טוען כי לאחר שחיזבאללה העלה את רף ההסלמה ואימץ רטוריקה של "מלוא הזכויות", הסתיים התהליך בהסדר שהתבסס על קו 23, ולא על קו 29 שהצבא הלבנוני סימן כרף תביעה גבוה יותר. בעיניו, לא מדובר בפרט טכני, אלא בעדות לכך שההחלטה הלבנונית נשזרה בתוך מאזנים חיצוניים רחבים יותר, באופן שהוביל, לדבריו, לאובדן חלק מהזכויות האפשריות במשאבי הים.
לדברי סנו, גם ההתפתחויות הצבאיות והכלכליות בשטח מוטטו בהדרגה את המבנה האידיאולוגי הזה. הוא גורס כי המלחמות החוזרות לא חיזקו את ההרתעה אלא העמיקו את הקריסה, וכי הנשק לא ביסס את הריבונות אלא העמיק את כפילותה. ככל שהמשבר החריף, וככל שגדלו מספרי ההרוגים והיקף ההרס, נחשפה, לשיטתו, אמת מרה: לבנון אינה מסוגלת להמשיך במסלול הזה מבלי לשלם מחיר קיומי.
מכאן מסיק סנו כי "ההתנגדות" לא מנעה מו"מ - אלא רק דחתה אותו, ואז החזירה אותו בתנאים הקשים ביותר. לבנון, לטענתו, מצאה את עצמה כלואה בין שני כלי נשק: נשקה של ישראל, ההורס בכל סבב, ונשקו של חיזבאללה, שגורר את המדינה אל אותם סבבים ומנציח את כפילות ההחלטה. בין שתי האש הללו, הוא טוען, לא נותר למדינה ולחברה אלא לחפש מוצא שיבלום את הדימום - כלומר להיכנס למסלולי מו"מ שבעבר הוצגו כפסולים פוליטית.
עוד מדגיש סנו כי גם בשיא הרטוריקה של הסירוב, המו"מ מעולם לא נעלם באמת. לטענתו, חיזבאללה, שהציג את עצמו כהפך המוחלט מכל מגע עם ישראל, ניהל בפועל שורה של מסלולי מו"מ עקיפים: החל בעסקאות חילופי שבויים, דרך קיבוע כללי עימות באמצעות מתווכים בינלאומיים, ועד הסיוע להסכם תיחום הגבול הימי. בכך, לדבריו, נחשפת הסתירה: דחייה תיאורטית של המו"מ מול קבלה מעשית שלו כשהמציאות כופה זאת.
כדי לחזק את מסקנתו, משווה סנו בין המקרה הלבנוני לבין מה שאירע לאחר מלחמת עזה ב-2023. לדבריו, גם חמאס מצאה את עצמה, תחת כובד ההרס, במסלולי מו"מ עקיפים דרך ארצות הברית. אלא שלדבריו, בניגוד ללבנון, מנגנון ההאשמה בבגידה לא הופעל כלפי חמאס באותה עוצמה, אף שהתוצאה דומה. מכאן הוא מסיק כי השימוש בהאשמת "בגידה" איננו עיקרון עקבי, אלא כלי סלקטיבי שנשלף לפי הצורך הפוליטי.
בסיכומו של דבר, סנו טוען כי לבנון לא בחרה במו"מ עם ישראל מרצונה, אלא נדחפה אליו בגלל "פזיזותו" של חיזבאללה, כהגדרתו, ובשל הקריסה שאליה הוביל את המדינה. בעיניו, ריבונות אמיתית מתקיימת רק כאשר המדינה מחזיקה לבדה בהחלטה על מלחמה ושלום. כל עוד ההחלטה הזו מחולקת בין המדינה לבין מיליציה הקשורה אידיאולוגית, פוליטית וכלכלית להנהגה הדתית העליונה באיראן, כל סבב לחימה, לטענתו, אינו אלא הקדמה לסבב מו"מ מעמדת חולשה גדולה יותר.
את מסקנתו חותם סנו בקריאה ברורה: לבנון, לשיטתו, אינה יכולה להינצל בלי לצאת מהיגיון הצירים האזוריים ולשוב להיות מדינה ריבונית במלוא מובן המילה. לשם כך, הוא טוען, נדרש לא רק הסדר זמני, אלא הגדרה מחדש של המדינה עצמה - עם בלעדיות על הנשק, בלעדיות על החלטת המלחמה והשלום, ומדיניות חוץ עצמאית. כל פתרון אחר, הוא מזהיר, לא יהיה אלא ניהול מתמשך של קריסה.
התרעות פיקוד העורף