המציאות היומיומית במדינה, כפי שמשתקפת בראיון ל"ניו יורק טיימס", היא סוריאליסטית למדי. "אפילו בתקופות הקשות ביותר, אפשר לראות מטוס נוחת בזמן שטיל פוגע בביירות", סיפר סעב ג'וניור, כעדות לחוסן הלבנוני ולהמשך הפעילות של חברת התעופה הלאומית.
הוא מתאר שגרת עבודה מתוחה שבה פיצוצים נשמעים סביב המשרדים מספר פעמים בשבוע, מה שעוצר את יום העבודה כדי שהעובדים יוכלו לוודא את שלום יקיריהם. באופן מדהים, עובדים שבתיהם ספגו פגיעה ישירה עדיין מתייצבים לעבודה למחרת בבוקר, בחיפוש אחר תקווה ועשייה.
ההשפעה של המלחמה ניכרת לא רק בביטחון האישי, אלא גם במשבר ההומניטרי, עם למעלה ממיליון עקורים מהדרום שמציפים את ביירות ונאלצים לישון באוהלים ובבתי ספר. עם זאת, כשנשאלו על קריסת תשתיות אפשרית שתפגע בעסק, ענה סעב האב בציניות מרירה: "ללבנון אין תשתיות, אז אין להן איך להיהרס", והסביר כי המדינה והחברה נסמכות ממילא על גנרטורים פרטיים מזה עשורים. בעבר אף שכרו מלון שלם בצפון המדינה והפכו את אולם הנשפים שלו לאטלייה, כדי להבטיח את המשך העבודה בסביבה בטוחה.
למרות ההאטה בצמיחת המכירות באזור המזרח התיכון בעקבות המלחמה, החברה מפצה על כך בעלייה חדה בשווקים כמו ניו יורק. בסופו של דבר, עבור סעב, ההישארות בביירות היא בחירה רגשית וערכית. "אופנה תמיד הייתה עבורי האמצעי להפוך את הרע למשהו יפה", הוא מסכם, ומוסיף כי הוא מסרב לעזוב ועדיין שומר על תקווה לחזרתה של לבנון לימי תור הזהב שלה בשנות השישים, אז כונתה "פריז של המזרח התיכון".
התרעות פיקוד העורף