אפילו בתנאים הקשים ביותר של אכזריות אנושית, מתברר כי ישנה תמיד דרך למצוא נחמה בביטוי יצירתי. במחנות הריכוז ובגטאות של אירופה תחת מכבש המשטר הנאצי, המוזיקה הפכה למפלט של ממש, דרך חיונית לשמר את הזהות היהודית, לעבד טראומה מתמשכת ולשמור על תיעוד היסטורי שאין לו תחליף. פרק קטן ומרתק מאותו תיעוד עצום, שצץ מחדש לאחרונה בסידני שבאוסטרליה, מהווה את אחד האוספים המודפסים המוקדמים והנדירים ביותר של שירי שואה.
אוסטרליה, כפי שמצוין בדיווח של "הגרדיאן" הבריטי, הפכה לאחר מלחמת העולם השנייה לבית עבור אחת מאוכלוסיות ניצולי השואה הגדולות בעולם מחוץ לישראל. אל תוך הסביבה הפוסט-מלחמתית הזו, הביאה עמה בשקט ניצולה אחת ספר שירים קטן ביידיש, שהוסתר לאחר מכן בארון בגדים במשך כמעט שישה עשורים.
הספר, שהודפס על גבי נייר חומצי ושביר, נושא את השם "ממעמקים" וכולל אוסף של 20 שירים שנכתבו על ידי תושבי גטאות, אסירי מחנות, מסתתרים ופרטיזנים בין השנים 1939 ל-1944. מדובר באחד מחמישה עותקים יחידים בעולם שידוע כי שרדו מתוך מהדורה מקורית של 500 עותקים. באופן מצמרר, הספר כמעט והושלך אל פח המיחזור לאחר שבעליו, אולגה ר', הלכה לעולמה בשנת 2013 כשהיא בת 98.
הכריכה המסתורית שהצילה היסטוריה שלמה
התמונה הועברה מיד למוזיאון ארצות הברית לזכר השואה בוושינגטון, שם זוהו בו-במקום נדירותו וערכו התרבותי העצום של הפריט. 13 שנים לאחר מכן, ד"ר טולץ ופרופ' אנה בוצ'ר, מומחית למדיניות ציבורית והגירה מאוניברסיטת סידני, השלימו את התרגום הראשון לאנגלית של "ממעמקים" ואף הצליחו לאתר את צאצאיהם של כותבי השירים.
מבוקרשט ועד לבור ביער: מסלולי ההישרדות
שורשיו של ספר השירים המיוחד נעוצים בבוקרשט שלאחר המלחמה. בירת רומניה שימשה כמרכז מעבר מרכזי עבור פליטים יהודים, ושם ניצול בשם יהודה אייזמן הקים משרד לתיעוד פשעי המלחמה. בסיוע שלוש מזכירות, אחת מהן הייתה אולגה, תמלל אייזמן קרוב ל-1,000 סיפורי הישרדות.
אחד השירים באוסף, "הפוגרום השלישי", נכתב על ידי אייזיק פליישר כשהיה בן 13 בלבד. לאחר שראה את הוריו ואת עשרת אחיו נרצחים באוקראינה, שרד הנער היתום כשהסתתר בבור עפר ביער במשך שנתיים. הוא יצא רק בחשיכה וניזון משאריות אוכל של חזירים. השהות בחשיכה המוחלטת עיוותה את עצמותיו ופגעה בגדילתו לתמיד. למרות זאת, הוא הצליח להגיע לישראל ולבנות חיים מוצלחים. "הוא היה שר את השיר שלו כל בוקר," סיפר בנו לחוקרים. "הוא העדיף לשיר מאשר לבכות ולמות".
הומור שחור ורלוונטיות לימינו
חלק ניכר מהשירים באוסף מאופיין בטראומה גולמית ולא מצונזרת, ולעתים אפילו בהומור שחור, כגון לעג לשומרי המחנה לצלילי שירי לכת עליזים, או קינה על רצח אישה אהובה על רקע מקצב טנגו. התרגום חושף הלכה למעשה כיצד המוזיקה שימשה ככלי נשק פסיכולוגי.
החוקרים מציינים, בדיווח של 'הגרדיאן', כי לאוסף יש רלוונטיות חזקה גם כיום עבור פליטים מאזורי סכסוך עכשוויים, ואפילו עבור הקהילה בסידני המתמודדת עדיין עם הטראומה של הטבח בבונדיי ביץ'. באשר לתעלומה מדוע שמרה אולגה את הספר בסוד כל חייה, פרופ' בוצ'ר משערת שייתכן והיה מדובר ברומן אהבים עם אייזמן, או פשוט העובדה שניצולים רבים יצרו את האמנות מתוך צורך נואש להבעה מבלי להכיר בגדולתה ההיסטורית. "הספר הזה מעיד על יכולתם של בני אדם להעמיד יופי מוחלט אל מול אימה מוחלטת," היא מסכמת, "וזה משהו שאנחנו צריכים במיוחד עכשיו".