הנתונים האלה לא נחתו בחלל ריק. רופא יהודי בבריטניה סיפר לא מזמן בריאיון לרשת ITV, כי שמע במו אוזניו קולגות למקצוע מצהירים שלא יסכימו לטפל בחולים סופניים מישראל. הוא גם העיד על מקרים שבהם מנעו ממטופלים יהודים לקבל אוכל כשר במהלך אשפוזם. משרד הבריאות הבריטי אומנם מיהר לגנות, קרא לדיווחים "מזעזעים" והבהיר שאין להשלים עם מציאות שבה אנשים לא מרגישים בטוחים במערכת הבריאות – אבל השורה התחתונה כבר נכתבה.
העדויות האלו, יחד עם הדוח הרשמי, מציבות לפתחנו שאלה מבעיתה: מה קורה כשיהודים כבר לא בטוחים שמערכת הבריאות רואה בהם פשוט חולים שזקוקים לעזרה?
חולה לעולם לא צריך לעשות חישובים פוליטיים או לחשוש שזהותו תשפיע על איכות הטיפול שיקבל. אישה יהודייה שנכנסת לבית חולים אינה אמורה להתלבט אם להחביא את מגן הדוד שעל צווארה. רופא או אחות לא צריכים להחליט שנכון יותר להסתיר את מי שהם. אדם שמזעיק אמבולנס לא צריך לפחד שדיבור בעברית בטלפון ישנה לרעה את היחס אליו.
וזה בדיוק הנזק העמוק של האנטישמיות מאז 7 באוקטובר: היא אילצה את היהודים ברחבי המערב לחשב מסלול מחדש בכל מרחב ציבורי יומיומי. מאולם ההרצאות באוניברסיטה ועד להפגנת הרחוב; משיחות חולין במשרד ועד לנסיעה ברכבת; מפרופיל ברשתות החברתיות ועד לפתח בית הכנסת. ועכשיו, גם בתי החולים הופכים לחלק ממאזן האימה הזה.
בעבודתי היומיומית עם חולים ובני משפחותיהם, אני פוגש אנשים ברגעים הכי חשופים ופגיעים של החיים. הם מגיעים מבוהלים, אוחזים בדיסק של בדיקת CT או בתיק רפואי, מלוּוים בבני זוג מודאגים או בילדים שמחכים במתח למוצא פינו. ברגעים האלה, אף אחד לא מחפש נאומים או אידיאולוגיות גדולות. הם בסך הכל רוצים לדעת לאיזה מומחה לפנות, מה המשמעות של האבחנה, האם המצב דחוף, ועל מי הם יכולים לסמוך. האמון הזה הוא היסוד שעליו נשענת הרפואה כולה. בלעדיו – הכל קורס.
מובלעת סטרילית
המטופל שיושב מול הרופא הוא לא סמל פוליטי, לא דגל, לא ממשלה ולא מלחמה. הוא בן אדם שכואב לו, שמפחד, שזקוק למזור, וחובתו הראשונה והעליונה של הרופא היא אך ורק כלפיו.
לכן הממצאים מבריטניה חייבים להדליק נורת אזהרה בכל העולם. בית חולים חייב להיות מובלעת סטרילית ומנותקת מהרחוב החיצוני. למחלוקות פוליטיות אין כניסה לחדר הטיפולים. סיכה על החלוק, כרזה על הקיר, סיסמה או הערה עוינת – עשויות להיראות עניין פעוט למי שמציג אותן, אבל עבור חולה חסר אונים הן משנות לחלוטין את כל האווירה בחדר ומנפצות את תחושת המוגנות.
הממשלה הבריטית אומנם אימצה את המלצות הדוח, כולל דרישה לאחריות קפדנית יותר מצד המנהלים והעברת סדנאות חובה נגד אנטישמיות וגזענות. אלו צעדים נכונים, אבל עצם הצורך בהם מעיד על עומק השבר. מערכת בריאות לא אמורה להזדקק לוועדת חקירה לאומית כדי שמישהו יזכיר לה שמטופלים ואנשי צוות יהודים זכאים לביטחון ולכבוד בסיסי.
בשלוש השנים האחרונות, הביקורת על ישראל גלשה מהר מדי ומסוכן מדי לחשדנות אוטומטית כלפי כל מי שהוא יהודי. הדרכון הישראלי הפך לעילה לעימות, השפה העברית הפכה לסיכון, והזהות היהודית הפכה לנטל שצריך "לנהל" בשקט כדי לא לעורר פרובוקציות. יהודים רבים למדו להנמיך את הקול, להסיר סממנים מזהים ולעקוף שיחות רגישות. בית החולים חייב להיות המקום שבו החישובים האלה נעצרים.
מערכת רפואית שמאפשרת לקבוצה אחת באוכלוסייה לתהות אם הזהות שלה תפגע באיכות הטיפול הרפואי, שוברת את המחויבות הבסיסית שלה לכלל הציבור. היום החשש הזה מקנן אצל היהודים, מחר קבוצה אחרת תרגיש אותו. ברגע שהזהות הופכת למשתנה במשוואה הרפואית, לכל מיעוט יש סיבה לדאגה.
לבני הממלכה המאוחדת יש עכשיו הזדמנות לתקן. ראשי מערכת הבריאות, הרגולטורים ואיגודי הרופאים בבריטניה חייבים להבהיר בקול צלול וחד־משמעי: לאנטישמיות אין דריסת רגל ברפואה, ומטופלים או אנשי צוות יהודים לא יצטרכו יותר להבליג עליה.
שבועת הרופא נבחנת בדיוק בימים שבהם הרחוב בחוץ סוער ומכוער. חולה שנכנס בשערי בית החולים צריך לדעת בוודאות מוחלטת, בלי צל של ספק: האדם שעומד מולו ומטפל בו, רואה בו קודם כל בן אדם. אם מטופלים יהודים בבריטניה כבר לא יכולים לסמוך על זה, לבריטניה יש בעיה גדולה בהרבה מאשר דוח כזה או אחר. ובעצם, גם לעולם הרפואה כולו.
התרעות פיקוד העורף