העתידן רוברט היינליין טען כי "דור שמתעלם מההיסטוריה, אין לו עבר וגם לא עתיד". עקב הסכם מינכן ב-1938, בריטניה וצרפת נטשו את צ'כוסלובקיה והפקירו אותה לגרמניה הנאצית, בהאמינן כי כך יצילו את העולם ממלחמה. אך דבריו של ווינסטון צ'רצ'יל הביעו את המציאות: "ניתנה לכם אפשרות בחירה בין מלחמה לבין אי-כבוד. אתם בחרתם באי-כבוד, ובסוף תקבלו גם מלחמה".
הסכם וינה, מיולי 2015, הוא חזרה מדויקת של הפקרת ישראל, סעודיה ומצרים. אובמה נדרש לבחור בין אי-כבוד למלחמה, והוא בחר באי-כבוד. כמו ב-1938, נקבל גם את אי-הכבוד וגם את המלחמה.
אחת התופעות המדהימות היא איך אנשים מתרגמים מידע לידע. אך ההיסטוריה מוכיחה כי העדר ידע נובע מעיוורון מנטלי, או מנבערות, או משמיעה סלקטיבית, ובהחלט לא עקב העדר מידע. אובמה ניסה לעצב מדיניות חוץ שתישא את שמו, אך הוא קיבל כישלון מוחלט, כמו כל תקופת נשיאותו. אובמה בגד בידידי ארה"ב במזה"ת וחיזק את מרוץ החימוש הגרעיני במזה"ת.
תוצאת הפייסנות בשנות ה-30, שגרמניה היא שפתחה במלחמה. התוקפן, לא המפייס, הוא שפתח במלחמה, למרות כניעת המפייס. הפייסנות לעולם איננה מצליחה. היא כושלת ומכשילה. אם ניקח מדברי צ'רצ'יל: במלחמה – נחישות; בתבוסה – התנגדות; ובניצחון – נדיבות של רוחב לב. נראה כי אובמה פועל בדיוק הפוך: במלחמה – נדיבות של רוחב לב; בתבוסה – נחישות; ובניצחון – התנגדות.
פייסנות, טען צ'רצ'יל, היא האכלת הדרקון בתקווה שהוא יבלע אותך אחרון. אך בסוף הדרקון יאכל גם אותך, משום שהוא דרקון, ומשום שהוא רעב. זה מה שקורה בהסכם וינה. באמצעות נטישת צורכי הביטחון הלאומי של ישראל סעודיה ומצרים, אובמה מכשיר את הקרקע עבור איראן לפתח נשק גרעיני, ומעודד את השאיפות האיראניות להגמוניות פוליטית וצבאית במזרח התיכון.
הסכם מינכן כונה ע"י צ'רצ'יל "תבוסה טוטאלית". זה המקרה ב"הסכם וינה." ממשל אובמה החל בקביעה כי "אי-הסכם טוב יותר מהסכם רע" והגיע למדיניות של "כל הסכם, אפילו הסכם רע שניתן להשגה, הוא טוב יותר מאי הסכם." זו תופעה מהממת, כי איראן נתונה בלחצים של התמוטטות כלכלית ובמציאות של בידוד.
כמו הסכם מינכן, גם הסכם וינה מהווה תבוסה מוחלטת לארה"ב. כעת תגיע גם המלחמה. מרוץ חימוש גרעיני כבר נפתח: סעודיה פנתה לפקיסטן כדי לקנות פצצה, ומצרים ותורכיה תפנינה לרוסיה או לסין או לצפון-קוריאה. איראן מחרחרת המלחמה פועלת בשתי חזיתות: הציר הצפוני היבשתי, בואכה עיראק, סוריה ולבנון; והציר הדרומי הימי, הכולל אחיזה במצרי הורמוז ובאב אל-מנדב.
שני צירי חזיתות אלה מכוונים לאיים צבאית ולחנוק כלכלית את סעודיה, מצרים, וישראל (הכניסה הדרומית לנמל אילת). שני צירים אלה מאפשרים לאיראן הן מוצא לים התיכון והן קשרים אסטרטגיים לאפריקה ובים התיכון. הסכם וינה הוא בין ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת רוסיה וסין, לבין איראן. ישראל, סעודיה ומצרים, אינן צד להסכם. כעת הן חופשיות להגן על עצמן.
ישראל איננה צ'כוסלובקיה. יש לה את היכולת להגן על עצמה. היא מרתיעה את איראן ויכולה להגיב בעוצמה. סעודיה היא המטרה המיידית של איראן, ולא ישראל: המטרה הדתית להשבת עטרה ליושנה, והמטרה הפוליטית של הנהגה אסלאמית דתית. סעודיה היא הפרס העליון, "הגביע הקדוש."
קיימת אפשרות להקמת קואליציה ישראל-סעודיה-מצרים. אך, סעודיה חייבת לשנות דרכיה. יש לזכור את דברי צ'רצ'יל: "אם לא תילחם לטובת הצדק, כשהניצחון שלך ברור ובמחירים לא גבוהים; אתה עלול להגיע לרגע בו הסיכויים לניצחון הם נגדך". יכול להיות מצב גרוע יותר, כשתהיה חייב להילחם ללא תקווה לניצחון, משום שעדיף להיכחד מאשר לחיות כעבדים."
החורף האסלאמי השבטי והאנרכי מוסיף תמונה מזעזעת למציאות הזאת, בה מדינות כושלות; מדינות אחרות נמצאות במגננה, ותנועות אסלאמיות מבצעות מעשי זוועה, לפי הדגם האסלאמי. דח'א היא השחקן הטרנס-לאומי העיקרי, עם נוכחות והשפעה במעל שלושים מדינות בעולם - באזורי הקווקז, הבלקן, דרום-מזרח אסיה, וצפון אפריקה.
הסכם וינה הוא לא רק הסכם חלש ומסוכן, אלא חותר תחת מדיניות הביטחון והחוץ של ארה"ב. המחסום היחיד שימנע את מימושו הוא הקונגרס. חברי הקונגרס חייבים לזכור כי נוח בנה את התיבה לפני המבול, ולא לאחריו.
התרעות פיקוד העורף