ב-13 בפברואר 2006 חשפו עוברי אורח צעיר כפות וללא בגדים שגסס ליד פסי הרכבת האזורית בסן ז’נבייב דה בואה, מדרום לפריז. אותו צעיר, אילן חלימי, יהודי צרפתי שהיה אז בן 23, נפטר לאחר שהובא לבית החולים, והניתוח שלאחר המוות חשף סימני התעללות נוראה שעבר במשך יותר משלושה שבועות שבהם הוסתר במרתף בפרבר באנייה. שומר הבניין נתן לחוטפים מפתחות, בני משפחה וחברים ידעו ושתקו, הדיירים טענו שלא הבחינו בשום דבר מוזר בבניין, והחוטפים, חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים, שזכו לכינוי "כנופיית הברברים", לא הצליחו לסחוט ממשפחתו של חלימי ומהקהילה היהודית את הסכום של חצי מיליון יורו שדרשו.
המשטרה, שסמכה על הצלחותיה בפיענוח מעשי חטיפה תמורת כופר נפש, יעצה אז למשפחה לשמור על המתרחש בסוד. היא התעלמה מהרקע האנטישמי למעשה ושגתה באורח טרגי. ראש היחידה שהייתה אחראית לחקירה אף התאבד ב־2013. אלא שלא רק המשטרה סירבה תחילה להכיר בעובדה שמדובר באירוע על רקע אנטישמי, אלא גם גורמים בצמרת המדינה ובדעת הקהל בצרפת.
לפני החטיפה עבד חלימי תמורת שכר צנוע בחנות לטלפונים סלולריים בצפון פריז. ב־21 בינואר 2006 הוא פותה על ידי נערת פיתוי, שכינויה היה "ילדה" ושמה האמיתי סורור ארבזדה, ללוות אותה לדירתה לכאורה בפרברי דרום פריז. שם הוא הוחזק על ידי חברי הכנופיה במשך 24 ימים ועונה למוות. הרצח של חלימי נרשם לא רק בהיסטוריה הפלילית של צרפת, אלא גם בהיסטוריה הפוליטית והחברתית שלה. רבים בצרפת, בתוכם גם חוגים יהודיים, התאמצו תחילה להכחיש שמדובר בפשע על רקע אנטישמי. עבור הקהילה היהודית בצרפת הרצח היווה קו שבר, שלאחריו הדברים לא שבו להיות כשהיו: האמון בצרפת כבית חם ובטוח עבור היהודים התערער.
שבועיים לאחר מותו של חלימי, ב־26 בפברואר 2006, נערכה צעדה המונית בפריז נגד האנטישמיות בהשתתפות כ־100 אלף איש. חלימי עצמו הובא כעבור שנה לקבורה בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים, לבקשת משפחתו.
התרעות פיקוד העורף